באזור הכפר בתיר הם עקפו אותי, קבוצה צעירים רכובים, כולם על אופנים ל-2 אנשים. צעקו שלום והתחילו לדווש במרץ בעליה לכיוון חירבת סעדים. רכבתי אחריהם על דרך העפר המטפסת מעלה וחשבתי שזה בעצם רעיון די טוב לרכוב שנים על אותו זוג אופנים. אתה מדווש ומאחוריך יושב עוד איזה כוח עזר שמסייע לך. שקלתי גם אפשרות להזמין עובד זר.
בסוף העליה הם נעצרו לנוח, בצחוקים ועליצות, כמו כל חבורת צעירים. "הי" קרא לי המדריך שלהם. "אתה מוכן לצלם אותנו?". הם הסתדרו מחובקים בקבוצה וצילמתי. פטפטנו בנעימות כמה דקות .
לא הרבה רוכבים בשבילי השטח בהרים עם אופני טנדם, אמרתי לבחור שנתן לי את הסלולארי לצילום. מאיפה אתם?
אנחנו מעמותת "אתגרים", מכיר?
עשיתי בראש שכן. מה איכפת לי. אני באמת לא מבדיל בין קבוצות ספורט לאקסטרים ואפילו לא יודע מי בליגה. רכבתי הלאה.
אחרי שעה נזכרתי: "אתגרים" זו העמותה שמטפלת בנכים, בעוורים, בפגועי גוף ופגועי נפש, והבנתי למה הם רוכבים יחד, בזוגות, על אותם אופנים. רק לא הבנתי איך לא הבחנתי בה לבד. הרי ראיתי אותם מקרוב, דיברנו, התלוצצנו, רכבנו זה לצד זה באותם שבילים, ואני לא ראיתי שום נכה, שום עיוור, שום פגוע.
ורק אז הבנתי עד כמה אדירה ומדהימה העבודה שעושה העמותה הזו, שמצליחה לשלב את האנשים הללו ברכיבת הרים ושטח, בלי שמישהו יבחין בזה בכלל. אני העיוור. אנחנו הנכים. ושאפו ל"אתגרים".