הביצוע החדש של תיאטרון באר שבע לקומדיה השייקספירית "הרבה רעש על לא כלום" (או כפי שנקרא בעבר - הרבה מהומה על לא מאומה), הוא ביצוע מפתיע הודות לשני דברים: 1.התרגום הגאוני של דורי פרנס, שממש עושה לכאורה שמות בשפה, תוך עיוות מילים שמגלגל אותך בצחוקים אדירים, אך למעשה יוצר מילון קומי חדש, כמעשי ניסים אלוני. 2. הבימוי של עידו ריקלין המתאפיין ברגישות למחזות איכות קלאסיים בינלאומיים. ריקלין חתך את המחזה לשניים. במערכה הראשונה - הכל אצילי, מהודר ואלגנטי. במערכה השניה נוטל את המושכות הקומיקאי המחונן יוסי צברי, שמסובב את הקהל סביב אצבעו הקטנה, תוך כדי המניפולציות הלשוניות שלו, שכל משפט מאלה הזרועים במערכה, היה יכול להוות בסיס לתוכנית טלוויזיה קומית שלמה. כמו שציינו, בחלק הראשון הקלאסי, מתגלות אהבות בין שני זוגות, שלא יכולות להתממש. שירי גולן כביאטריצ'ה, בתו של לאונטו (אלכס פלג הוותיק והטוב) חוזרת במלוא כוחה ויופיה לתיאטרון הבית שלה, בו צמחה ונסקה לקריירה מפוארת. ביאטריצ'ה שלה יודעת היטב מה היא רוצה, את בנדיק, הלא הוא מיכה סלקטר, שעשה דרך הפוכה משירי: מהקאמרי ובית לסין, הוא מערה את יכולותיו על הבמה המחדשת את נעורי ת' באר שבע כתיאטרון מוביל. מול הזוג הבשל שאהב פעם, ומתלבט אם לחזור ולמסד את הקשר, ניצב זוג צעיר שאהבתם לוהטת, ללא פשרות, ורק התנגדות ההורים מפריעה לשידוך. מיכאל אלוני מקסים בטבעיות ובחן השופע ממנו, כקלאודיו, והרו, שי לי הירש העדינה נאבקת עם הרוע שמוליד מפלצות של השמצות עליה. הרוע בא מכיוון דון ג'ון, אלון אופיר בתפקיד קטן אך מרשים ומלוטש, וכן נוטל חלק במזימה להכפישה גם דון פדרו, ראש המאפיה בסיציליה, הוא אורי רביץ במשחק מלא הדרת כבוד. דון של ממש עם כל שפת הגוף והגינונים להפליא. רביץ בשל ומושלם לתפקיד ההולם אותו ככפפה. מירב שירום החמודה היא מרגרט, המעורבת ללא ידיעתה במזימות להשחרת פני הכלה הרו. בחלק השני של ההצגה, מתהפך הכל. הסגנון הופך לקונצרט כמעט יחיד של יוסי צברי, שמגלגל בלשונו את אימרות השפר של דורי פרנס, עם עיצוב התנועה של גיא אלון, ואין דומה החלק הראשון לחלק השני. בשניהם בכל אופן, השפה כה גבוהה, שיתכן ומי שלא בקי ברזי השפה העברית - יאמר שזה באמת כשמו... כך גם מצוינים אורי זגורי המהוקצע, רון ביטרמן הפיסי, ניב פטל, ראובן קורביגרו כמאפיוזו ושאר הצעירים המעולים. הכל מתקתק כהלכה, התפאורה של נטע הקר ממש אימפרסיוניסטית בצבעי הלבנים מהן עשוי קיר הרקע, והתלבושות המהודרות והמוקפדות של אורן דר ממקמות את ההצגה היטב באמצע המאה שעברה... אם נדמה לכם שהנושא מוכר לכם - לא טעיתם. "אילוף הסוררת" קדם למחזה זה, אך "הרבה רעש" הרבה יותר סופיסטיקייטד, ויחד עם זאת מעניק לבלוטות הצחוק שחרור טוטאלי, במיוחד בחלק השני. שאפו לבימאי רב היכולות הנדירות עידו ריקלין ולכל היוצרים והשחקנים, עם ציון לשבח מיוחד ליוסי צברי ולמתרגם דורי פרנס.