זהו נמשל מרתק. העיסוק השוקק בשכר הבכירים הוליד אותו. בכיר היגר אל שפתנו הקפיטליסטית מן התנ"ך, שם לא היה אלא המבוגר בין שניים כמו בדברים שאמר הרמאי לבן שהונה את יעקב ונתן לו את לאה במקום רחל וגם נימק כמובן: "וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה" [בראשית פרק כ"ט, כ"ו]. כך אמר הנוכל, אף על-פי שלאה לא הייתה מנכ"ל. בכיר עלה אצלנו במעלות והפך להיות, לא המבוגר אלא האבן בראש אחת הפירמידות.
הפירמידה שמדובר בה עכשיו היא נדבכים-נדבכים של חברות ובראשן חברת האם של המופלא הנקרא היום בעברית הז'רגונית "טייקון". הוא מחזיק בחמישים ואחד אחוזים של מה שנקרא על-פי מקורותינו "שליטה", וארבעים ותשעה אחוזים שייכים לציבור. לחברת האם יש בנים ובני בנים ונינים. הם כפופים לטייקון על-פי חוקה מטריארכאלית. בדור הראשון יש לו לטייקוננו חמישים ואחד אחוזים כאמור למעלה, בדור השני הוא מחזיק בעשרים וחמישה וחצי, ובדור השלישי בכמעט שלוש עשרה והיתר, בכל הדורות כולם, שייך כחוק וכדין לאבנים הקטנות, לרוב חסר השליטה בשיטה, לציבור.
זה הסיפור. זה המשל וזה הנמשל. בראש כל דור עומד בכיר ושכרו הוא שכר שהיה מגיע לאבן הראשה בפירמידה לו נתנו שכר לאבנים, כדי שנאמנותו לחברת האם מולידתו לא תעורער חלילה. המרחק בינו לבין מה שמשתכרים אבני השדה בפירמידה הזאת הוא כמרחק בין בקתת דייגים על חוף האוקיינוס ההודי לבין פסגת האוורסט.
גיזה הוא שם מקום. אך גם זה השתנה, אבל הפעם ממחוזותינו חזרה למחוזות התנ"ך שם נאמר "טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ חֹרֶב" [שופטים ו', ל"ז]. שכר בכירים בראש פירמידת גיזת הזהב, בה הבכירים נהנים מטל השמיים ולמטה, מה לעשות גזירת הגורל, חֹרֶב, הכנרת מתייבשת. זאת פירמידת הגיזה החדשה הישראלית, משל, נמשל, לשון ימינו, בארצנו הקטנטונת העשירה בחזון ועשירה אפילו הרבה יותר במציאות.
...ואל להן לאבנים בתחתית פירמידת גיזת הזהב לתנות את סיפור אכזבותיהן ברבים. הן שייכות לארכיטקטורת השיטה השלטת ועליהן למלא את תפקידן, כפי שזה הולך ונכתב היום בממשלה ובכנסת ובוועדותיה בניצוחם של "לוביסטים" - עוד עברית ז'רגונית מהיכלות הנכר - צבא שכירי הטייקונים, אדוני הבכירים. להקות המעודדות האידיאולוגיות של השיטה ושל כוהניה הגדולים המשכנעות את כולנו כי בטוב למי שלמעלה ייטיב האלוהים גם עם מי שלמטה ואשרי מי שזכה להיות אבן בתחתית הפירמידה בעבור מי שעומד בראשה הן נחמדות. אבל זהירות. הן יפות אך מסוכנות, כי הן שוכחות, הלהקות האלה, שהאלוהים ברא, כך אומרים, את האדם מצויד עם איזה חוש הנקרא עדיין "חוש הצדק הטבעי" ואף על-פי שיש לו רק חמישה חושים לאדם, הוא רגיש גם לשישי, לחוש הפרופורציה; והפירמידה, האבן הזאת שבראשה, מנקרת עיניים, עיני אלוהים ועיני אדם. זהירות, היא מוכרחה לקרוס, או מפני שמה שחריג כל-כך לא יכול לעמוד לאורך ימים, או מפני שגם לאבנים שלמטה יש בסופו של חשבון - אלוהים.