ישראל בעידן המהפכה האיסלאמית

ויתור על מערכת "מלחמת הכוכבים הישראלית", עליה הצהיר לאחרונה שר הביטחון ברק לאחר הצלחת ניסויי חץ-2 בארה"ב, מחייב אסטרטגיה חלופית שתתבסס על הרתעה פעילה באמצעות נשק טילי ורקטי לטווחים קצרים ובינוניים (דוגמת טילי מערכת LORA של התע"ש). אסטרטגיית ההרתעה המעודכנת של ישראל תתבסס על גרסה קונבנציונלית של MAD - ר"ת של המונח MUTAL ASSURED DESTRUCTION קרי, גרסה מקבילה להרתעה הגרעינית שבה נוהלה המלחמה הקרה עד קריסת בריה"מ, ואשר כללה הימנעות מוצהרת מהפעלת מכה ראשונה של הנשק הגרעיני שבידי הצדדים. אסטרטגיה זו מחייבת שילוב מספר כיווני פעולה וקביעת מדיניות ביטחון בנושאים הבאים: 1. לפתח תורת הפעלה של נשק טילי טקטי בהיקף ובכמות שירתיעו את האויב מירי של טילים דומים נגד מטרות אזרחיות בשטח מדינת ישראל (מטרות ערך). 2. מניעת ירי טילים נגד מטרות אסטרטגיות בשטח המדינה (מטרות כוח). 3. להבטיח קיום כוח ונכונות להפעיל כוח זה ביחס 1:5 לפחות מול האויב או קואליציות שלו, כדי שהנזק ביחסי הכוחות הא-סימטריים מול ישראל יקוזז באבידות קשות לאוכלוסיית האויב, מטרותיו האזרחיות והצבאיות. 4. הנחה תכנונית: הנשק הגרעיני של אירן לא מיועד לירי על שטח ישראל כדי להרוג את תושביה היהודים, והוא מיועד לנטרול היכולת של ישראל לאיים בנשק כזה על האירנים, ולהשיג שובר שווין אסטרטגי גרעיני מול ישראל, כדי שזה יאפשר לה ולבני בריתה להשיג באמצעות כוח אסטרטגי קונבנציונלי, כמותי ואיכותי, הכרעה נגד מדינת ישראל, או לפחות להכתיב לה תנאי כניעה או אכיפה אסטרטגית שיפגעו בריבונותה ובערכיה כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. 5. לפיכך יש לחזק את זרוע היבשה של צה"ל בסדר כוחות ובתורות לחימה עדכניות שיתנו מענה לאיומים של מלחמה טוטאלית בעצימות מלאה בו-זמנית ובכל החזיתות. 6. לחזק את כושר העמידה של העורף האזרחי כדי שיהיה מסוגל לעמוד במתקפה אפשרית של האויב. 7. התניה של שימוש באופציה גרעינית, גם אם תהיה מצויה בידי האויב, בנסיבות שבהן יאוים שטח המדינה היהודית על-ידי קואליציה מוסלמית העלולה לפלוש לתוכה במטרה לחסל את מדינת ישראל. 8. בכל מצב בו יירה במצבי קיצון נשק גרעיני אל שטח מדינת ישראל או אל כוחות לוחמים של מדינת ישראל מחוץ לשטחה במהלך לחימה קונבנציונלית, נשק דומה יופעל בתג מחיר נגד כל השותפות לקואליציה בלא הבדל. הרתעה באמצעות נשק טילי טקטי תבוא על חשבון ההצטיידות במערכות ההגנה נגד טילים בהיקף שיקבע לפי יכולת ההגנה-ההתקפה המוכחת של צה"ל ומשך הלחימה של זרועות היבשה, האוויר והים במלחמה כוללת. לישראל יהיה צידוק מלא במשפט המלחמה הבינלאומי להפעיל נשק נגד אוכלוסיות אויב, אם זה יעז להפעיל ראשון נשק דומה נגד אוכלוסיית מדינת ישראל, כולל הצדקה לקיזוז עודף של הנזק לאויב בשל הפער ביחסי הכוחות המספריים. חיזוק זרוע היבשה של צה"ל הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה ומה שנעשה בארבע השנים האחרונות מחייב הפניית משאבים משני מקורות אפשריים: א. מימון על חשבון פרויקט חומה. ב. מימון מביטול כולל או חלקי של רכש מטוסי החמקן. ג. שידרוג סדרי העדיפות בסל התקציב של מערכת הביטחון. ההחלטה להשקיע בזרוע היבשה של צה"ל, המהווה את מרכז העוצמה שלו ויסוד ההכרעה והניצחון בשדה הקרב, היא החלטה עיקרית ביסוד מדיניות הביטחון החדשה של מדינת ישראל, וערובה לקיום המדינה בנסיבות החדשות של המזה"ת. יש להבין שהקונספציה השלטת בכיפת הסכמי אוסלו - שלפיה תמו המלחמות הגדולות והתחיל עידן המלחמה בעצימות נמוכה - היא קונספציה שגויה ובלתי רלוונטית לנסיבות היווצרותו של המזה"ת החדש בתחילת 2011. הפחתת הסד"כ היבשתי של הכוח הלוחם בסדיר ובמילואים כפי שנעשתה ב-18 השנים האחרונות, שכללה פירוק עוצבות יבשה רבות, הותירו את החזית הדרומית והמזרחית ללא מענה אם חלילה יחודש רשמית מצב המלחמה בין ישראל למצרים, וזו האחרונה תחליט מסיבותיה היא להצטרף לקואליציה מלחמתית נגדנו. הסתלקות ארה"ב מעירק ומאפגניסטן במצעד האיוולת של ממשל אובמה-קלינטון, ויצירת ציר הרשע טורקיה-אירן-סוריה (ואולי מצרים) מותירות את אירן כמעצמה אזורית חזקה בעלת גבול משותף עם ירדן באופן המסכן את קיומו של המשטר המלוכני בהמשך לנפילת שאר המשטרים הפרו-מערביים במזה"ת. יש לקחת בחשבון מצב ריאלי בו האירנים ובני בריתם יימצאו פרוסים על קו הירדן, בעמק בית שאן והערבה, כפי שהם פרוסים כבר היום לאורך הגבול הצפוני והדרומי שלנו מראש הנקרה ועד פתחת רפיח וממנה אל קו הגבול הפרוץ עד אילת. יש להיערך למלחמה באסטרטגיה רב-זרועית אותה יפעילו האירנים נגד מדינת ישראל:

• דה-לגיטימציה גוברת במישור הבינלאומי;

• מלחמת התשה בגבולות ההשפעה האירנית;

• שילוב של טרור וחתירה מבפנים (בקרב ערבי ישראל ועל-ידי מדינה פלשתינית אם חלילה תוקם ביו"ש ובעזה);

• מלחמה בעצימות מלאה בקואליציה שתכלול את אירן, סוריה, לבנון, ירדן, מצרים וטורקיה.

הבעיה האסטרטגית אינה מתמצית בתחום הצבאי הטהור אלא בהבנת התהליכים המתרחשים באזורנו, ובמשמעות האיומים והסיכונים הנגזרים מהם לקיומה של מדינת ישראל. למדינת ישראל, על דעת הוגי-דעות צבאיים ומתוך מחקרים שפורסמו, אין מדיניות ביטחון לאומית והיא מנהלת את ענייניה החיוניים באמצעות המצאה ישראלית מקורית של "תורה שבעל-פה" הקרויה "תפישת הביטחון של ישראל", תפישה אשר מקורותיה מצויים אי-שם בלקחי מלחמת השחרור כפי שגובשו על דוד בן-גוריון, יגאל אלון, יגאל ידין, משה דיין ואחרים. תפישה זו, שהותאמה לתקופה שעד למלחמת ששת הימים, התמקדה בשיטת ההפעלה של הכוח הצבאי, ולא במדיניות הביטחון הלאומי בראייה הכוללת שלו, קרי במאזן שבין הכושר הכולל של העמידה הלאומית לעומת כושר המחץ הצבאי של אומה המצויה במצב מלחמה מתמשך (ביטחון לאומי - מעטים מול רבים, ישראל טל, דביר 1996; יגאל אלון - מסך של חול, הקבוץ המאוחד, 1966). היעדרה של מדיניות ביטחון לאומי עולה מעת לעת בסדר היום הציבורי, כגון בפרסומים: אסטרטגיה רבתי לישראל של הפרופסור יחזקאל דרור (אקדמון 1989), קללת הכלים השלובים של הד"ר עמנואל ולד (שוקן 1987) וכן במחקרים של ד"ר עמיר בר אור מהאוניברסיטה העברית בירושלים בנושא סוגיות עקרוניות במדיניות ביטחון לאומי בישראל, וכן בעבודת-מחקר של אבנר שמחוני: עומק אסטרטגי והחזית המזרחית – אוני' ת"א (יוני 2006). היעדר מדיניות ביטחון כוללת מצד אחד, ומנגד - קיבעון מחשבתי הנצמד לתפישת הביטחון המסורתית, כבר הניבו כשלים מדיניים וצבאיים במלחמת יום הכיפורים, ובמיוחד מאי-לימוד הלקחים ברמת האסטרטגיה-רבתי של הביטחון הלאומי במלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ הראשונה, טרור אוסלו והאינתיפאדה השנייה, ההינתקות, מלחמת לבנון השנייה והמערכות ה"קטנות" של עופרת יצוקה והמשט הטורקי. בתקופה התדרדר כושר ההכרעה וההרתעה של צה"ל, וישראל עומדת במצב אסטרטגי נחות ומאוימת באופן חסר-תקדים בנשק טילי רב-עוצמה המכוון לאזרחיה ולמתקניה הצבאיים בלא הבדל. כשלים אלה לא הניבו על-ידי כל ממשלות ישראל לדורותיהן ולו מסמך סדור אחד של מדיניות הביטחון הלאומי בכל טווח זמן, מיידי או עתידי, ומנגד - מאז פרסום הספר אסטרטגיה רבתי לישראל של יחזקאל דרור, לא העמיקה האקדמיה ישראלית לעסוק במחקר-יסוד זה, ולא פיתחה על בסיסו מתודולוגיה מחקרית עדכנית, או חשיבה חדשנית פורצת-גבולות לצרכים פרקטיים אשר ישמשו כמודל וכקו מנחה (Guideline) להגדרה ולניהול של מדיניות הביטחון הלאומי ממשלות ישראל. גם הקמת המועצה לביטחון לאומי בהחלטת ממשלה 4889 ממרס 1999, לא יצרה מטה שייתן מענה ראוי ואפקטיבי לסוגיות הביטחון הלאומי, ומעמדו של גוף זה מול אמ"ן, כמעריך המודיעין הלאומי של ישראל, ומול המטכ"ל, המוסד והשב"כ, נשחק בהתמדה. ביולי 2008 התקבל בכנסת חוק המטה לביטחון לאומי, התשס"ח 2008, המסדיר בחקיקה את מעמד המל"ל כגוף מטה של ראש הממשלה ושל הממשלה לענייני הביטחון הלאומי. בתוך כך שונה שמו של גוף זה מ"מועצה לביטחון לאומי" ל"מטה לביטחון לאומי", כשהקבינט המדיני-ביטחוני מהווה את הגוף של המועצה לביטחון לאומי. ציפיות יוזמי החוק היו שהמטה לביטחון לאומי ישפר את תהליכי קבלת ההחלטות בנושאי חוץ וביטחון, ויצור שינוי אסטרטגי בסדר גודל משמעותי בעבודת הממשלה - לא התממשו. ביקורת מבקר המדינה בכל הנוגע לתפקוד המל"ל לפני ואחרי מלחמת לבנון השנייה הוכיחה שגוף זה לא ערוך גם כיום לספק את התפוקות האינטלקטואליות הנדרשות בחוק מהמטה לביטחון לאומי. התוצאה היא מערכת מדינית ביטחונית המתנהלת בתרבות ארגונית אינטואיטיבית אנטי-אינטלקטואלית הנסמכת על ניסיון ללא הכשרה מקצועית וללא מתודולוגיה ארגונית של נושאי תפקידי מפתח בארגון זה. אריאל שרון הפך בימיו את המל"ל לגוף המתכנן של ההינתקות בלא שזה יגיש ניירות עמדה בסוגיות הביטחוניות שמהלך זה הוביל בעקבותיו, וללא ניהול כנדרש של תוכנית סיכונים וחלופות למקרה של אי-עמידה ביעדי התוכנית. התוצאה הייתה: אי-מוכנות צה"ל למלחמה שנה מאוחר יותר, חדירה של השפעה אירנית ומתן מימון לטרור של החמאס ברצועת עזה, חטיפת גלעד שליט, חטיפת החיילים בלבנון, מלחמת לבנון השנייה, אי-עמידה בלחץ אמריקני בשאלת הבחירות ברשות הפלשתינית, שתוצאתו הייתה השתלטות החמאס על הרצועה, התגברות הירי המסיבי של טילים ופצמ"רים מהרצועה לשטח ישראל, כישלון מבצע 'עופרת יצוקה' בלא השגת מטרות המבצע, ולו רק שחרורו של החייל החטוף, ובעיקר - המשמעות האסטרטגית של דוח גולדסטון על יכולתו המבצעית של צה"ל לעתיד לבוא, וכמובן הצורה הרשלנית בה תוכנן מבצע חסימת המשט הטורקי, כשהשגת יעדי הקרב והניצחון שהושג למדינת ישראל באה רק בשל איכות הכוח הלוחם, נחישותו ומקצועיותו. כל אלה הם פועל-יוצא של מערכת מדינית וביטחונית הבנויה מטלאים של תפישות צבאיות, ודוגמות מדיניות שחוקות, מאולתרות ואנטי-אינטלקטואליות בעליל. בשיטה זו, כל מה שיורה או שנמצא תחת חסותו של הגוף הצבאי – צה"ל - זוכה למימון ולהתייחסות, בעוד נושאי הסברה ותקשורת המונים ברשתות המשודרות והחברתיות ברחבי העולם נעשים בשיטות ובזמני תגובה המתאימים אולי לראשית המאה הקודמת. הסברה בישראל הפכה לנושא המזכיר את מזג האוויר – כולם דנים בו, אך איש לא עושה דבר לשנותו, ודווקא באומה היהודית שהוציאה מתוכה את טובי הוגי-הדעות, הסופרים, אנשי-העט, ועיתונאים ממיטב מומחי התקשורת וההסברה בעולם - לא נמצא גוף שיילחם בהסתה הג'נוסיידית הרצחנית הקוראת להשמדת מדינת ישראל. דומה שמתוך אלה בולטים דווקא מרעילי הבארות וחוצי-הקווים בקרב העם היהודי – בוגדים נחרצים העושים ככל שלאל ידם לפגוע בדמותה של המדינה היהודית.

ישראל, שהתגאתה פעם שתפישת הביטחון שלה מחייבת העברה מיידית של המלחמה לשטח האויב בשל הא-סימטריה לרעתה ביחסי הכוחות, בשטח כמו במשאבים החומריים ובעוצמה המדינית שלרשותה, עברה מתפישת עולם התקפית ברמת האסטרטגיה הלאומית למגננה אסטרטגית. בניגוד לניסיון העבר ומלקחים היסטוריים של מלחמות העולם, מאז מלחמת לבנון הראשונה התפתחה בצה"ל חשיבה שגויה המעדיפה את ניהול האש המשמידה על פני התמרון במרחב הלחימה המערכתי. מאז תום מלחמת ששת הימים החל צה"ל לראות בביצורים (מעוזי קו בר-לב בתעלה וברמת הגולן) פתרון מועדף או אף תחליף לתורת הלחימה הקלאסית המשלבת מעברים בין הגנה להתקפה במרחב ההגנה של הכוח המגן. ערב מלחמת יום הכיפורים ולמרות העומק האסטרטגי שהיה קיים בסיני ובמידה מסוימת גם ברמת הגולן, תוכננה בסיני תוכנית הגנה שנקראה בשם הקוד "שובך יונים". "שובך יונים" הייתה הגנה המבוססת על מה שנודע במלחמה כשלב "הבלימה" – המצאה ישראלית שאין לה אח ורע בתורת המלחמה הקלאסית ואף לא בתורת הקרב של צה"ל שנכתבה באמצע שנות השישים. זה היה אלתור חסר היגיון צבאי שהתבסס על הדוקטרינה הישראלית של "אף שעל", שהצדקתה במקור הייתה בהגנה הקשיחה של יישובים בשטח הריבון של המדינה. שטחי סיני היו ריקים מיישובים ואלה אינם "נחלת אבות" מקודשת. קרב הגנה מחייב וויתור מודע, מבוקר וזמני על שטח כדי לשמור על הכוח ולרכזו למתקפת נגד על מערכי האויב במרחב ההגנה. לפיכך, קרב הגנה קלאסי הוא מערך מבצעי הכולל מרחב התרעה וקו עצירה סופי בגבול מרחב ההתרעה הזה. חרף הנחיית הרמטכ"ל לפנות את המעוזים בהתראה לפרוץ המלחמה, המעוזים לא פונו כי הדוקטרינה של "אף שעל" אסרה על פינוי שטח, ולו שטח חסר-ערך של ביצות המלחה בצפון סיני בין מוצבי בודפשט והאורקל. הטנקים נשלחו לקרב טיפין-טיפין לסייע במעוזים בבלימת הכוח הצולח, כשרובם נפגעו מאש הנ"ט של טילי הסאגר, מטולי RPG ואש הטנקים מהרמפות שנתפסו על-ידי השריון המצרי הפולש. על כן, הפעלת תוכנית "שובך יונים" שתוכננה לשמש כ"תוכנית הגנה של סיני" הייתה תוכנית שנועדה מראש לאסון, וכשלה בשלב הראשון של פתיחת המלחמה ב-6 באוקטובר 1973. תוכנית זו התעלמה מהדוקטרינה הסובייטית של התקפה "מגששת" לאורך כל קו החזית לצורך איתור נקודות החולשה של הכוח המגן והסטת מרכז הכובד של ההתקפה לנקודות אלה. תוכנית ההתקפה המצרית וסדרי הכוחות שלה היו ידועים לצה"ל בדיוק מדהים, ולמרות זאת לא עודכנה תוכנית הגנה ריאלית לסיני בתורת לחימה נגדית לכוח האש, הנ"ט והנ"מ שהפעילו המצרים והסורים. התוצאה הייתה שאוגדת סיני בשלושת מערכי ההגנה בצפון, במרכז ובדרום החזית לא הייתה מסוגלת לבלום את הכוח המצרי התוקף, כי השטח בין קו המגע במעוזים לבין קו התעוזים וציר החת"ם לא היה ערוך לניהול קרב נגד הדוקטרינה הסובייטית של הכוח המצרי הפולש. גם התקפת הנגד הפיקודית ב-8 באוקטובר 1973 נכשלה כליל וחלף שבוע עד שצה"ל התעשת, חצה את התעלה ואיפשר ניצחון טקטי מוגבל על הצבא המצרי באמצעות הכיתור של הארמייה השנייה במרחב שבין סואץ והקילומטר ה-101 מקהיר. חרף כישלון תוכנית ההגנה בסיני לא נלמדו לקחי קו בר-לב ותוכנית הבלימה של "שובך יונים". "תוכנית חומה" של הגנת מרחב מדינת ישראל באמצעות מערכות טילים נגד טילים היא קונספטואליזציה של קו בר-לב ברמת האסטרטגיה הלאומית הכוללת. מערכת החץ ותוכנית חומה על מרכיביה השונים היא ללא ספק מערכת מתוחכמת ורבת-יכולות, מקורית בתכונותיה ומצויה בפסגת הטכנולוגיה של טילים מיירטי טילים בכל הקשור למכ"ם הגילוי והעקיבה, למערכת הבקרה הקרקעית ולתכונות הראש הקרבי של הטיל. כך אין ויכוח על התחכום, הגאוניות והכישרון שהעמידו מפתחי המערכת לרשות מדינת ישראל. הבעיה מתחילה כאשר בוחנים מהו המענה שמספקת מערכת זו בתגובה ליכולות השיגור של מדינות העימות בזירה: החל באירן, סוריה, לבנון וכלה במדינת החמאס-בעזה-סיני, וכן ירדן ומצרים אם ניקח את המקרה הגרוע ביותר (בלא לכלול ירי טילי-גרעיני עליו נדון בנפרד). המדובר בפוטנציאל של אלפי טילי קרקע קרקע (סקדים, שיהאב, זילזאל, וגרסאות סיניות וצפון-קוריאניות שלהם) בנוסף לרבבות רקטות לטווחים של עד 60 עד 100 ק"מ מדגמי קטיושה-גראד, פאג'ר וכולי. על פניו, אפשר להיווכח שמערכת הביטחון משקיעה הון עתק - ישראלי ואמריקני - בפיתוח, אבל כשמגיעים להצטיידות מתוך כוונה להשיג "ביטחון טוטאלי" שיבטיח הגנה נגד איום הטילים, או אפילו מחצית מהכמות המצויה בידי האויב, ניווכח שאין לנו משאבים למטרה יומרנית שכזו, כי גם כך, כמות הסוללות של שכבות ההגנה הקיימות בחץ 2 וכיפת ברזל, אינה מכסה כבר עתה את מרבית שטחה המיושב של המדינה, ואף לא את המטרות האסטרטגיות החיוניות לקיומה ולשרידותה. חמור מכך, כושר העמידה של העורף, מניסיון היסטורי של המלחמות המוכרות לרוב הציבור ונטועות בתודעה שלו (מלחמת המפרץ הראשונה ולבנון השנייה), מגלה שהעורף איננו מוגן, ומדוע? כי באסטרטגיה (וגם בטקטיקה) "מי שמנסה להגן על כל מקום איננו מגן על שום מקום" (כדברי פרידריך הגדול). עצם ההצהרה בבניית מערכת מגן שכזו יוצרת "הצדקה" ומאתגרת את האויב לנסות אותה על המגן, ובכך קובעת תנאי פתיחה שלפיהם, אם הצד המגן ינקוט אמצעי התקפה נגדי, זה עלול להיחשב כתגובת יתר ליכולת ההגנתית שיש בידיו – ובפרט לישראל לא תהיה הצדקה לכך במצבה הבינלאומי שנוצר לאחר דוח גולדסטון הידוע לשמצה, מה עוד שידידתנו הגדולה ארה"ב, מעודדת אסטרטגיה הגנתית זו, המתיישבת עם מדיניותה הפייסנית כלפי הערבים, ומקטינה בכך את הנזק שייגרם להם אם ננקוט באסטרטגיה אופנסיבית חלופית לתוכנית חומה. אבל אם אין די בנימוק זה, הבה נבחן מה אירע למעצמה כמו ברית המועצות כאשר הנשיא רונלד רייגן הכריז בסוף שנות השמונים על פיתוח יכולת מערכת מלחמת הכוכבים SDI - Strategic Defense Initiative. ברית המועצות, שפיתחה מערכות נשק קונבנציונליות ובלתי-קונבנציונליות, וסיפקה אותן ללקוחותיה האידיאולוגיים בכל רחבי תבל, קרסה כלכלית וחברתית בשל חוסר האיזון בין כושר העמידה הלאומי של ברית הרפובליקות שהרכיב את המעצמה הזו, לבין ההשקעה הבלתי נתפשת בייצור המלחמתי שלה. ישראל איננה מעצמה, וכבר היום ברור שפרויקט יומרני ברמת ההגנה הטוטאלית נגד טילים הוא בלתי אפשרי כלכלית וחברתית.

מערכת הביטחון בכלל וצה"ל בפרט חייבים למדינת ישראל היהודית הציונית והדמוקרטית רפורמה מעמיקה במבנה המערכת, במדיניות הביטחון ובקביעת סדרי העדיפות בין כושר העמידה של מדינת ישראל ביחס לכוח המחץ שלה. בחרתי להביא את השיר "בגלל מסמר" של המשוררת הלאומית המנוחה נעמי שמר להדגמת האתגר העומד בפני מדינת ישראל: בגלל מסמר מאת, מילים ולחן: נעמי שמר ביצוע מקורי: להקת פיקוד צפון בתוכניתה נעלה צפונה 1958, לוליק לוי מפרסתו הימנית,

של סוס קרבות דוהר

בבוקר צח וזיווני,

נפל פתאום מסמר.

הכל בגלל מסמר קטן

הכל בגלל מסמר.

אז פרסתו הימנית,

של סוס קרבות דוהר

נפלה גם היא,

נפלה גם היא

כנפול אותו מסמר.

הכל בגלל...

צלע על רגל ימנית,

אז סוס קרבות דוהר

וחץ מהיר ופחזני,

ביתר אותו ביתר.

הכל בגלל...

נפול נפל אז הרוכב,

מסוס קרבות דוהר

והאויב, והאויב

קדימה הסתער.

הכל בגלל...

הובס הקרב נפלה העיר,

כסוס קרבות דוהר

וכל השיר, וכל השיר -

חדל בגלל מסמר.

הכל בגלל...