מילטון פרידמן, פרופסור שניהל את החוג לכלכלה באוניברסיטת שיקגו החל בשנות החמישים של המאה הקודמת, חתן פרס נובל לכלכלה (1976), בעל תואר דוקטור לשם
כבוד מן האוניברסיטה העברית בשנת 1977, הוא האיש ש"חולל שינוי מהפכני בחשיבה הכלכלית של ממשלות ומדינות" (כך הוא מתואר על עטיפת ספרו 'חירות וקפיטליזם'). לתפישתו, "השלטון שיצרנו לעצמנו עשוי להפוך למפלצת שתשים קץ לחירותנו" (פרידמן, עמ' 4), ועל-מנת להילחם במפלצת זו, עלינו ליישם מדיניות כלכלית הנשענת על "שיתוף פעולה חופשי ויוזמה פרטית" (שם). פרידמן היה מודאג מכך שמעורבות ממשלתית מאפשרת לאנשים מסוימים להחליט עבור אחרים, וכך נפגעת החירות האישית של הפרט. המעורבות הממשלתית שפרידמן יצא כנגדה באה לביטוי בפיקוח על המחירים, מכסי מגן על ייבוא, הגבלות על ייצוא, פיקוח על דמי שכירות לדירות, שכר מינימום, שכר מקסימום, ביטוח לאומי, תוכניות פרישה לגמלאות ותוכניות לגיל זיקנה, תוכניות שיכון ציבורי ותוכניות למשכנתאות של משרד השיכון ועוד.
פרידמן טען שכוחות הכלכלה הם ככוחות הטבע, וכי בשוק חופשי טהור יתנהלו בשיווי משקל מושלם. אם רק יניחו לכוחות השוק להתנהל באופן עצמאי (מדיניות הקרויה 'לסה פר'), הם יווסתו את עצמם וישמרו על איזון. על-מנת להגיע למצב זה, "ראשית, על הממשלות לבטל את כל התקנות והכללים שמפריעים לצבירת רווחים. שנית, עליהן להעמיד למכירה כל נכס בבעלותן שאפשר להפקידו בידי תאגידים למטרת רווח. ושלישית, עליהן לקצץ באופן חד את המימון לתוכניות הרווחה" (קליין, עמ' 74).
העיתונאית הקנדית, נעמי קליין, בספרה "דוקטרינת ההלם", מתארת את הדרך שבה הצליח פרידמן להפיץ את המדיניות הנאו-ליברלית במדינות שונות בעולם. מתיאורה עולה שנושא "אי המעורבות של הממשלה" הוא מיתוס שמאחוריו מסתתרת השאיפה של בעלי עסקים להשתלט על נכסי המדינה. "היא [אסכולת שיקגו]", כותבת קליין, "רצתה להפקיע [גם] את כל מה שבנו העובדים והממשלות... הנכסים שפרידמן האיץ בממשלה למכור היו פרי השנים שבהן השקיע הציבור את ממונו, את כישרונותיו ואת הידע המעשי שלו; והם שבנו ויצרו אותם נכסים והעניקו להם את ערכם. ככל שהדבר נגע לפרידמן, כל העושר המשותף הזה היה צריך לעבור לידיים פרטיות, בשם העיקרון". בהמשך מציינת קליין: "החזון של פרידמן, אף שהוסווה תמיד בשפת המתמטיקה והמדע, עלה לחלוטין בקנה אחד עם האינטרסים של חברות רב-לאומיות גדולות, שמטבען רעבות לשווקים חדשים שאינם נתונים לפיקוח. בשלב הראשון של ההתפשטות הקפיטליסטית סיפק הקולוניאליזם את הצמיחה הרעבתנית הזו, שהרי 'גילה' טריטוריות חדשות ותפס קרקעות בלי לשלם עליהן. ואח"כ הפיק נכסים מן האדמה בלי לפצות את האוכלוסיה המקומית. המלחמה שאסר פרידמן על 'מדינת הרווחה' ועל 'הממשלה הגדולה' צפנה הבטחה למקור חדש של רווחים מהירים - אלא שהפעם לא מדובר בכיבוש של טריטוריה חדשה, אלא המדינה עצמה אמורה להיות הסְפָר החדש: נכסיה, והשירותים הציבוריים שלה, יימכרו במכירה הפומבית במחיר נמוך בהרבה משוויים האמיתי" (קליין, עמ' 74).
שנות השפל של המדיניות הנאו-ליברלית
הגורו של פרידמן היה פרידריך האייק, שנולד בוינה בסוף המאה ה-19, ועבר להתגורר באנגליה ב-1938. בשנת 1964 כתב האייק את ספרו "הדרך לשיעבוד", בו טען שבריטניה נתונה בסכנה חריפה, הנובעת מהמדיניות שמקדמים הסוציאליסטים הבריטים לשליטה ממשלתית בחיי האנשים. האייק הזהיר שמדיניות זו דומה למדיניות שרווחה בשנות העשרים בגרמניה. לתפישתו, שליטה ממשלתית בחיים הכלכליים היא טוטליטריות, ומביאה לשליטה מלאה בחיי הפרט. בשנת 1950 עבר האייק להתגורר בארה"ב והצטרף לצוות המרצים באוניברסיטת שיקגו בראשותו של מילטון פרידמן. בשנת 1974 קיבל פרס נובל. בספרו האחרון "התרמית הפאטאלית", שיצא בשנת 1988, יצא בביקורת חריפה כנגד האינטלקטואלים הסוציאליסטים.
קליין מציינת שאויבם המושבע של אנשי שיקגו לא היו המרקסיסטים: "המקור האמיתי לכל הצרות נמצא להם ברעיונות של הקיינסיאנים בארה"ב, של הסוציאל-דמוקרטים באירופה ושל אנשי כלכלת הפיתוח, במה שכונה אז 'העולם השלישי'. מדובר באנשים שלא האמינו באוטופיה אלא בכלכלה מעורבת, ואילו בעיני אנשי שיקגו לא היה זה אלא בליל מכוער: קפיטליזם בתעשיה ובהפצת מוצרי הצריכה, סוציאליזם במערכת החינוך, בעלות ממשלתית על שירותים חיוניים כמו אספקת מים, ומיני חוקים שנועדו למתן את ההיבטים הקיצוניים של הקפיטליזם. כמו הפונדמנטליסט הדתי, המכבד בחירוק שיניים פונדמנטליסטים בני דת אחרת ואף אתיאיסטים מושבעים, אך בז למאמינים מן השורה - כך הכריזו אנשי שיקגו מלחמה על אותם כלכלנים המשלבים רעיונות מכל הבא ליד" (קליין, עמ' 70).
ב-1947, כאשר פרידמן חבר לראשונה להאייק, נחשבו רעיונותיהם לקיצוניים ולבלתי אפשריים ליישום, שכן הזיכרונות מנפילת השוק בארה"ב ב-1929 ומהשפל הכלכלי שבא בעקבותיהם היו עדיין טריים: "החסכונות שירדו לטמיון בן-לילה, ההתאבדויות, בתי התמחוי, הפליטים. היקפו העצום של האסון הזה, שהיה פרי פועלו של השוק הוביל לדרישה גוברת שהממשל ינקוט גישה מפורשת של התערבות פעילה" (קליין, שם). השפל הגדול סימן את קצו של ה"לסה-פר" בארה"ב (מדיניות המניחה לשוק לווסת את עצמו), אשר פינה את מקומו למשך כעשרים שנה לשיטת "הקפיטליזם ההגון" מייסודו של ג'ון מיינרד קיינס. קיינס היה האיש שניבא, בשנת 1922, שבגרמניה עלולה להתרחש קטסטרופה, באם העולם ינקוט בגישה של שוויון-נפש ולא ינסה לעזור בפתרון בעיית העוני המשווע לו הייתה נתונה. בשלב זה איש לא היטה אוזן להזהרותיו, ואולם לאחר מלחמת העולם השנייה, אימצו כוחות המערב את העיקרון שעליו ביסס קיינס את הגישה הכלכלית שלו, והוא שעל כלכלת השוק להבטיח לפרט כבוד עצמי בסיסי. ברוח זו כוננו הביטוח הלאומי בארה"ב, מערכת הבריאות הציבורית בקנדה, מערכת הרווחה בבריטניה וההגנה על זכויות העובדים בצרפת ובגרמניה.
קליין מציינת, ש"שנות השגשוג שאחרי המלחמה הכניסו את ראשי התאגידים הרב-לאומיים של ארה"ב לתקופה של ערעור; עכשיו היה עליהם להתמודד בעולם מתפתח הרבה פחות נוח מבעבר, ומול איגודים חזקים ותובעניים יותר מבית. הכלכלה צמחה במהירות, העושר שיוצר היה עצום, אך הבעלים ובעלי המניות נאלצו להתחלק בחלק ניכר מהעושר הזה, באמצעות תשלום מיסי תאגידים ומשכורות לעובדים. אכן כולם הרוויחו, אך אילו היו חוזרים לפעול לפי הכללים שקדמו לניו-דיל - יש מי שהיו מרוויחים הרבה יותר" (קליין, עמ' 73).
ואולם בשנות החמישים בארה"ב ובאירופה "לא היה שום סיכוי לתפנית רדיקלית לימין כמו זו שהציעו אנשי אסכולת שיקגו. השירותים הציבוריים וההגנות על העובדים היו פופולריים מדי. ואייזנהאואר היה מעוניין לזכות גם בבחירות הבאות". ואולם בניגוד לחששו לבטל את המדיניות הקיינסיאנית בארה"ב, במדיניות החוץ היה להוט בהחלט לנקוט בצעדים בכיוון זה. וכך החלה ארה"ב לחפש מדינות שבהן תוכל להשליט את המדיניות הנאו-ליברלית מבית מדרשו של פרידמן. ההתערבות הראשונה הייתה באירן, ב-1953, ולאחר מכן במשך שנים ארוכות הייתה מעורבות אמריקנית אינטנסיבית במדינות אמריקה הדרומית.
בשנות החמישים רווחה במדינות אמריקה הדרומית גישה כלכלית, שהייתה מעט רדיקלית יותר מהכלכלה הקיינסיאנית, אשר כונתה בשם "כלכלת פיתוח". הכלכלנים במדינות אלה סברו כי ארצותיהם יוכלו לצאת ממעגל העוני רק אם יישמו עקרונות כלכליים שיחזקו את התעשיה המקומית ויצמצמו את הייצוא של המשאבים הטבעיים לאירופה ולארה"ב. הוצאתם לפועל של עקרונות אלה באה לביטוי בפיקוח על הנפט והמינרלים, ולפעמים גם לניסיונות להלאימם, ובהעלאת המכסים על הייבוא. כל זאת על-מנת שהרווחים יושקעו בתהליך פיתוח של המדינה, ולא יברחו אל מחוצה לה.
ארצות 'החרוט הדרומי' – כלכלת פיתוח
קליין מציינת שבשנות ה-50 יכולים היו כלכלני הפיתוח להתהדר בשורה של סיפורי הצלחה מרשימים. "המעבדה המתקדמת ביותר של כלכלת הפיתוח הייתה הקצה הדרומי של אמריקה הלטינית, הידוע בשם 'החרוט הדרומי': צ'ילה, ארגנטינה, אורוגוואי וחלקים מברזיל... מדינאים לאומיים... יישמו את רעיונות כלכלת הפיתוח במשנה מרץ, הזרימו כספי ציבור למפעלי תשתית כמו כבישים מהירים ומפעלי פלדה, העניקו לעסקים מקומיים סובסידיות נדיבות לבניית בתי חרושת חדשים, ייצרו מכוניות ומכונות כביסה בייצור המוני, ומנעו באמצעות מכסים גבוהים להחריד כניסת מוצרי יבוא. במהלכה של תקופת הצמיחה המסחררת הזו נראה החרוט הדרומי דומה יותר לאירופה ולצפון אמריקה מאשר לשאר אמריקה הלטינית או לחלקים אחרים של העולם השלישי. הפועלים במפעלים החדשים הקימו איגודים חזקים שניהלו בהצלחה משא-ומתן זהה לזה של המעמד הבינוני, ויכלו לשלוח את ילדיהם ללמוד באוניברסיטאות ציבוריות חדשות שנבנו לאחרונה. הפער העצום בין אליטת מועדוני הפולו של האזור לבין האיכרים החל להצטמצם בשנות החמישים. המעמד הבינוני בארגנטינה כבר היה הגדול ביבשת, ובאורוגוואי השכנה 95% מהתושבים ידעו קרוא וכתוב, וכל האזרחים קיבלו שירותי בריאות חינם. במשך זמן מה הייתה הצלחתה של כלכלת הפיתוח מדהימה עד כדי כך, שהחרוט הדרומי של אמריקה הלטינית הפך לסמל רב-עוצמה למדינות עניות בכל רחבי העולם: הייתה זו הוכחה לכך שמדיניות נבונה ומעשית, מיושמת בתוקף, יכולה באמת לסגור את הפער המעמדי בין העולם הראשון לעולם השלישי" (קליין, עמ' 72).
ואולם הרעיונות החדשים האלה באמריקה הדרומית לא מצאו חן בעיני ה"אורחים" ביבשת (בעלי האדמות הפיאודלים והתאגידים האמריקניים והאירופיים), שנהנו מהסטטוס-קוו הישן, שהעניק להם רווחים גבוהים ומאגר בלתי נדלה של כוח עבודה עני שעבדו בשדות ובמכרות. המדיניות החדשה גרמה לכך שהרווחים הופנו לחיזוק מגזרים אחרים, המוצרים המיובאים נחסמו בגבולות, הפועלים החלו לדרוש משכורות גבוהות יותר. וכמובן שמה שגרם לחששות הרבים ביותר היו הדיבורים על הלאמה של מכרות, נפט, בנקים וכולי.