פרשת השבוע, פרשת "ויקרא", לא רק פותחת את הספר השלישי שבסדרת "חמשת חומשי התורה", אלא היא המשך ישיר לכל הקשור לענייני המשכן וכליו, והיא מוסיפה, בעיקר, את ענייני ועבודת הקרבנות שהיא "יסוד העבודה". יש לציין שרוב רובו של ספר "ויקרא" מוקדש ל"תורת הקרבנות", כמו גם למשרתי האל במשכן ובשני בתי המקדש, ומכאן בא כינויו של הספר "תורת כוהנים" (על-פי חז"ל) או "לויטיקוס" (על-פי "תרגום השבעים"), כלומר: הספר עוסק בעבודת "הלויים" וזאת משום שבלשון היהודים דוברי השפה היוונית, המילה "לויים" משמעותה "כוהנים". כמו-כן, ספר "ויקרא" כולל 246 מצוות שהן למעלה משליש 613 [=תרי"ג] מצוות התורה, וייחודו בכך שאינו כולל אירועים וסיפורים מקורותיו של עם ישראל בנדודיו במדבר סיני, מלבד שני אירועים המוזכרים, שגם הם קשורים בתוכנו החוקתי: סיפור מותם הטראגי של שני בני אהרון הכוהן [פרק י', א'-ב'] וסיפורו של אותו רשע שקילל שם ה' [פרק כ"ד, י'-י"ב].
בתחילת הפרשה הקב"ה קורא למשה ומדריכו את ההוראות העיקריות הקשורות לסוגי הקרבנות שהיו ניתנים מבעלי-חיים שונים, כגון: קרבן עולה, קרבן חטאת, קרבן אשם וכיוצ"ב. קרבנות אשר יתקבלו ויהיו רצויים לפני ריבון העולמים. בעצם פעולת הקרבת הקרבן מוכיח האדם את "שמיעתו בקול האל והליכה בדרכיו הנכוחות ובכך מראה האדם את ההבדל היסודי ואת הפער העמוק השורר בין השקפת העולם של עם ישראל ובין השקפת העולם של שאר האומות" [מדרש גם], שנאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת...אדם כי יקריב מכם קרבן לה'...יקריב אותו לרצונו לפני ה'...".
על דיני הקרבנות ופרטיהם כבר קבעה "מורת המורים", הלא היא פרופ' נחמה ליבוביץ' זצ"ל, במאמרה "על טעמי הקרבנות" [מתוך "עיונים בספר ויקרא"] את הקביעה הבאה: "דיני הקרבנות הם לנו כספר חתום. לא טעמם של הקרבנות בכללן מובנים לנו ולא טעמם של פרטי דיניהם. ואפשר, מפני שאין אנו יכולים לקיימם מאז שחרב בית מקדשנו התנוון בנו 'החוש' לקרבנות". וגם אמנה, רבו הדרשות ורבו הפרשנויות להסברת ולהבנת "תורת הקרבנות", תורה שהיא בעצם מערכת אדירה ומיוחדת שרב בה הנסתר על הגלוי. חלק מן הפרשנים נסקו לגבהים וראו במערכת זו יסודות קבליים מיסטיים וחלקם ראו בה יסוד של עבודת ה' פשוטה ואמיתית שראשיתה בהינזרות והינתקות מן העבודה הזרה (תרתי משמע: עבודה זרה ממש ו/או סגידה לדברים ועניינים שלהם האדם, פעמים, מתמכר ומעלה אותם לדרגת עבודה זרה ממש) וסופה בהתקרבות ובהקרבה עצמית לבורא עולם, מעין מה שנוהג אנוכי להגדיר ולכנות בשם: "הקרבה אדמית". נראה לנו להוסיף ולטעון שתמציתו של הרעיון נובע ישירות מן הפסוק הנ"ל: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'..." ובהאי לישנא: "לא נאמר: "אדם כי יקריב לה'...אלא, אדם כי יקריב מכם, מכם ממש, מעצמכם".
ב"קצירת האומר" נסכם ונאמר שתורתנו הקדושה "ממליצה" שכל אדם, קודם כל, יהא אדם (!), "בן אדם" (כלשון העם) עם כל המשתמע והמתחייב מכך. רק לאחר מכן יוכל לבוא ולהתקרב כדי להקריב את קרבנו לפני האל ו/או לשטוח את רצונו ובקשתו (לרפואה, לפרנסה, לכפרת חטאים וכולי) בבחינת: "סור מרע ועשה [=עבוד] טוב". חובה נעימה נדרשת מן האדם לעבוד את ה' באמת, במסירות ובאהבה כנה ואמיתית גם אם הוא נדרש, לעתים, לבטל את רצונו האישי מפני רצונו של האל. אין כל ספק שעשייה/עבודה זו קשורה, במישרין ובעקיפין, ליסוד "עבודת הקרבנות" כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדבריו של התנא הקדוש שהיה "משיירי כנסת הגדולה", הלא הוא שמעון הצדיק במאמרו הידוע [אבות א', משנה ב']: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". כל בר-אוריין יודע שלמילה "עבודה" ישנם מספר פירושים שאחד מהם הוא: "עבודת הקרבנות". והבן. חיזוק לרעיון זה מוצאים בדבריו הנפלאים של הגרי"ד סולובייצ'יק זצוק"ל בספרו הנודע "איש ההלכה": "...תורת הקורבנות דורשת קורבן אדם המתלבש בדמות בהמה... הקרבת בהמה איננה נוהגת בזמן הזה, הקרבת אדם - מתמידה" [=תמידית].