זוג הורים ושלושת ילדיהם הנמים נשחטו במהלך שנתם בליל שבת "ויקרא" באיתמר על-ידי רוצח פלשתיני. שוב נוכחנו בקוצר-ידה של מערכת הביטחון, ושוב התגלתה האיוולת המחשבתית המניעה אותה. אפילו לנוכח הזוועה התגאו טיפשי הביטחון בחודשי השקט, שקדמו לרצח – כאילו הייתה להם השפעה כל שהיא על המצב. לדעתי, יש החלטה ערבית להימנע בינתיים מהשמדת ישראל, כיוון שהעולם עדיין אינו מוכן להשמדת מדינת היהודים. ברגע שהמחסום הפסיכולוגי ייפול – הם ינועו הלאה, וייחשפו שקרי מערכת ביטחוננו, שאצלנו קוראים להם, "תורת הביטחון הישראלית". אחרי מלחמת יום הכיפורים העבירו הערבים את הלוחמה לזירת הטרור, כיוון שהיא חמקמקה יותר, ואפשר להכחיש מעורבות מדינית בה. אותו הדבר לגבי הלוחמה בטרור. כרגע, טוב לכולם – כולל לחמא"ס – לשמור על שקט. בערבית קוראים לזה, "הודנה" – הפסקת-אש לשם צבירת כוחות להבסת האויב (בעברית – פוּגָה. lull). הטיפשים והבורים אצלנו תרגמו זאת כהפסקת-אש, כיוון שפחדו להתמודד עם המושג עצמו, או כדי להטעות את הציבור. המחבלים קובעים את גובה הלהבות, ולא הצ'יזבטים של מערכת ביטחוננו על הצלחותיה כביכול. בליל שבת "ויקרא" נוכחנו – שוב – בבלון הריק והמנוקב. כך, גם יקרה, להערכתי, בחזית של המלחמה הכוללת מול מדינות ערב. דרך אגב, אני טוען זאת כבר יותר משלושים וחמש שנה ... ומומחינו למיניהם לועגים לסברותיי. המציאות לאו-דווקא תומכת במומחים.

תשעה קצינים אמריקניים ננזפו בעקבות חקירת אירוע הירי בבסיס פורט הוד של צבא ארצות-הברית בטקסס. כזכור, מיג'ור נידאל מאליק חסן, פסיכיאטר צבאי, מוסלמי, לקח את נשקו, ופרץ ביריות על חיילים ועל מפקדים בבסיסו. צבא ארצות-הברית טרם החליט האם יעמוד מיג'ור חסן, שנפצע במהלך ההשתלטות עליו ונותר משותק לכל ימי חייו, לדין ועל מה. אחת האפשרויות – הוא יואשם בסעיפים, שיוכלו להביאו להוצאתו להורג, אם יורשע. חקירת האירוע בפורט הוד – אחד מהגדולים בבסיסי צבא ארצות-הברית – הביאה לחשיפת קשריו הענפים של מיג'ור חסן עם מטיפים מוסלמיים קיצוניים ולחשיפת נהלים בלתי-תקינים באבחונו הביטחוני ובקידומו. עתה הגיע העת למצות את הדין עם האחראים למחדל. "אצלנו האחריות מסתיימת במפקד" – אמר לפני כעשרה ימים אדמירל אמריקני, שהתייחס לפרשת הדחת מפקד נושאת המטוסים "אנטרפרייז" עקב מעורבותו בהפקת סרטים מביכים, שהוקרנו בפני ימאי הספינה. האדמירל הבהיר חד-משמעית את תורת הפיקוד של חיל הים האמריקני – אין מי שיישא באחריות לתקלה, אלא המפקד. ואצלנו, אין צורך להזכיר – יש הספקה שוטפת של ש"גים, כיוון שהמפקדים מתבלטים רק כשיש כבוד, הטבות, או הצלחות. דרך אגב, מעטים מאוד המפקדים הבכירים, שהודחו אצלנו עקב כישלונם בקרב. אפשר למנותם על אצבעות יד אחת ... למרות שלא חסרים לצבאנו כישלונות נוראיים.

כשהתרסקו שני המסוקים בגליל העליון בימי שהותנו בדרום לבנון הבחנתי סוף-סוף בתופעה מעניינת: הדיון הציבורי לא עסק בסיבות התאונה ובהצעות למנוע את הישנותה, אלא באויב הערבי. משך שנים נעלמה התופעה מעיניי, למרות עיסוקי הנמרץ בחקר הסיקור הביטחוני, ופתאום לנוכח הטרגדיה הנוראה ראיתיה בבהירות: במקום לחקור את עצמנו, אנחנו מאשימים את האויב, ובא לציון גואל. כך, גם בעניין הרצח באיתמר. הדיון אינו עוסק במחדלי הביטחון ובמה שייעשה לשומרים למיניהם, שבמשמרתם קופדו הורים ושלושת ילדיהם, אלא ברוע של המחבלים. והרי ידוע מקדמת דנא, שתפקידו של האויב לרדוף יהודים, ולהפריע להתיישבותם בארץ חמדת אבות. "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל ...", שרו משה רבנו ובני ישראל על הים. מערכת הביטחון סגרה את איתמר, והכריזה על המקום כשטח צבאי סגור. כנראה, לא כבוד המתים ולא כבוד התושבים היו לנגד עיניה, וגם לא צורכי החקירה, אלא הצורך להעלים ראיות, כהרגלה, כדי להונות ולהסתיר את העובדות לבל יבואו בטענות למי שהפקירו בהבלי פיהם ובמחדליהם את תושבי איתמר. כמו בימי שרון העליזים, דם יהודים הפקר – עד שחס וחלילה יתחולל אסון גדול, ואז בדלית ברירה תיאלץ מערכת ביטחוננו להניע את איבריה המסואבים, שסרחו מרוב עיסוק בפוליטיקה.

רעננה אינה מהמקומות האהובים עליי, ובשמחה עברתי ממנה דירה. לדעתי, זה מקום, שתאוות הבצע וחוסר כישרון של ראשיו הרסו את כל הפוטנציאל שלו להיות עיר נחמדה. כרגע, זה פקק גדול, שיש בו ריכוז נוח של קניונים ושל מוסדות ציבור, המשרתים אותי בצפיפות גדלה, המקשה על הגישה אליהם ועל החניה. ניגוב עִם (ויצמן פינת החרושת – בכניסה לאזור התעשיה) הנו מקום, שראוי לטרוח להגיע אליו ברעננה. גלית ועופר, זוג נשוי וחביב, מפעילים אותו במו ידיהם באהבה רבה משעות הבוקר המוקדמות. ניגוב עִם פתר לי בעיה קשה – היכן לאכול ארוחת בוקר ביתית ונעימה, שתתניע אותי לכל היום מבלי לקחת משכנתה ובלי להיתקל באוכל פלצני. גלית ועופר חותכים סלט בדיוק כפי שאני עושה בביתי, וגודשים את הקערה בעין יפה (וגם מוסיפים בעין יפה אם נותרת רעב). בשעות הצהריים יש להם מבחר מעניין של מנות בשריות, שאינן נוטפות שמן טיגון. אני מעדיף מנה צמחונית, ויוצא שבע וטוב-לב. מרק הקובה שלהם מתובל היטב, חריף במידה נאותה וגודש את הקערה. הקובה נימוחה וטעימה מאוד. כרגיל, מלווים את כל מנות הצהריים פיתה, חומוס, טחינה, מחמצים בסגנון מזרחי (צ'רשי) וכמובן – שתייה קלה. כוס של קפה מבושל עם הל – על חשבון הבית. המחירים מגוחכים – גם לנוכח העובדה, שחלק משכניי לשולחנות המעטים בניגוב עם הנם עובדי היי-טק מהבניינים הסמוכים למסעדתם. החיוכים והיחס האדיב (כולל של בנם, שעוזר לפעמים) משתווים לאוכל הטעים, שגלית ועופר מכינים ומגישים. אכלתי אצל גלית ועופר ארוחות בוקר לפני השעה שמונה. ניגוב עם פתוח עד שעה חמש אחר-הצהריים, ואפשר להזמין משלוחים. חניה – רבה, בתשלום (חינם לתושבי רעננה), במרחק שתיים-חמש דקות הליכה; כשר; ניקיון – טוב מאוד (כולל בשירותים) למרות הצפיפות הרבה בשעות העומס.

שישים ושלוש שנה אחר הקמתו ב"פוטש" המפורסם של עיתונאים במערכת ידיעות אחרונות, מרחפות שמועות על גסיסתו של מעריב. שלושה עשורים קשים ומבזים עברו על העיתון, שהיה פעם עיתון מוביל ומשפיע במיוחד – כמעט מחצית חייו. אם ימות מעריב – לא יהיה העיתון הראשון, שגווע כאן. כשהייתי נער, היו במדינה עשרות עיתונים יומיים, שבועונים, ירחונים וכתבי-עת בכל השפות. החדרים ב"בית סוקולוב" – בית אגודת העיתונאים בתל אביב – לא הכילו את המתכנסים למסבות-עיתונאים, והמזנון בבניין שקק חיים כל הזמן – אפילו בצוהרי יום שישי. היום מתפרסמים ארבעה יומונים גדולים, יומון באנגלית, שלושה יומונים חרדיים, יומון דתי ועוד כמה עיתונים וכתבי-עת. ראשונה מתה העיתונות המפלגתית. רובה היה בשפות זרות (הונגרית, רומנית, פולנית, גרמנית, צרפתית וכיו"ב), והיא גססה כל הזמן כיוון שאי-ידיעת עברית הייתה מכשול בכניסה לחברה הישראלית. כשהתגברו העולים על מכשול השפה, הם החלו לקרוא עיתונים בעברית. אחר כך גוועו כתבי-העת, כי אין מקום להגות בארצנו. אפילו עיתוני הספורט ושבועוני הבידור מתו יחד עם העיתונים המתמחים, ורק עיתוני הכלכלה שרדו. כבר אין גאווה במקצוע העיתונאי, ורבים מהעוסקים בו מתפרנסים בקושי מתחת לשכר המינימום. למרות זאת, צובאים רבים על החוגים לתקשורת ולעיתונות בתקווה להיות ה"כוכב" הבא – רצוי בעיתונות המשודרת. ימי החסד של העיתונות הישראלית היו, לדעתי, בתחילת שנות השישים. אז החל לנסוק ידיעות אחרונות בהנהגתו של דב יודקובסקי, ולחזור אל מקומו בראש העיתונות הישראלית, שממנו נושל כשפרץ מעריב. המהפך נעשה לאט וביסודיות. בשנות השבעים המאוחרות נהגו לגחך, שבבית מעריב בוכים כשנשמעת סירנה של אמבולנס, כיוון שיש רק שתי אפשרויות – קורא/ת שלהם נפטר/ה, או נולד/ה קורא/ת נוסף/ת למתחריהם. התיאוריה העיתונאית אומרת, שהתקשרות משתנה כדי להתמודד עם חידושים טכנולוגיים. התקשורת הכתובה הישראלית לא הצליחה לעשות זאת. לכן, נוטשים אותה קוראיה לטובת הטלוויזיה ולטובת המחשב. לדעתי, זה קרה גם עקב ההשפעה היתירה של חדשות על העיתונות הישראלית. כלומר, העיתונות הישראלית ניסתה ללכת בדרכו של הצהובון הכושל, ולהיות צהובה יותר וזולה יותר. ובעצם, לא נתנה תמורה לקוראיה. מי שקורא עיתונאים יודע על העולם פחות ממי שאינם קוראם כלל – אמר לפני מאתיים שנה הנשיא תומאס ג'פרסון, האמריקני המזוהה ביותר עם רעיון חופש העיתונות. כרגע, העיתונות הישראלית מגשימה את דבריו. העיתון המודפס מלכלך את ידי קוראיו, ומזהם את מוחם בשטויות ובהבלים (או להפך). אין פלא, שהישראלים בורחים מהעיתונות, שמגישים להם. יש פער אדיר בין הישראלים לבין העיתונאים הישראלים, והתקשורת הישראלית – גם המשודרת (שרובה ממלכתית) – משתרכת בסוף רשימת האמון בציבורי במוסדות החברה, ומתחרה כבר עשרות שנים עם הפוליטיקה הישראלית מי מהן תסגור את הרשימה. הישראלים נהרו אל העיתונות החינמית. הם הבינו היטב, שאין טעם לשלם על מה שהם יכולים לקבל חינם. יעידו על כך התורים, שהשתרכו פעם ליד תחנות התדלוק, שקידמו את מכירותיהן במתן עיתון שבת (בעיקר) חינם. אפילו מוכר הירקות שלי חילק עיתונים חינם למי שחשבונותיהם עברו סף מסוים, והופתע לדעת, שאיני מוכן לצרף לעגלת קניותיי עיתון – אפילו בחינם. כשפרץ ישראל היום, והביא בשורה רעננה לשוק התקשורת הישראלית, הלכו אחריו רבים, שהתאכזבו מהעיתונות הקיימת. וזה בניגוד לתפיסות, הקובעות, שבשוק העיתונים יש נאמנות למותג. כנראה, שחרר ישראל היום אי-נחת כבוש – כמו אלה שהיו נגד בזק, נגד אגד ונגד עוד כמה מונופולים, שנתפסו כמציקים לאזרח הישראלי. אם חס וחלילה יגווע מעריב, זה לא יהיה יום שחור לדמוקרטיה הישראלית, כיוון שהתקשורת הישראלית אינה מטפחת את חופש הביטוי (זכותו של הציבור להביע מגוון דעות), אלא דואגת רק לאינטרסים הצרים שלה – כלומר, לחופש העיתונות (זכותם של העיתונאים ושל העיתונים להתבטא). עוד כמה עיתונאים יהיו מובטלים, למוכרי העיתונים יהיה יותר שטח פנוי, ושוק הדעות המוגבל של ישראל ייוותר מוגבל כשהיה. אנשים יצקצקו שפתיים, וזקני מעריב יתראיינו, אך לא יסבירו כיצד רוקנו רעיון מעולה של ד"ר עזריאל קרליבך ושל חבריו, ושחקו אותו עד שפשט רגל. כרגיל במקומותינו, הכישלון יתום.