לכבוד עופר עיני יו"ר ההסתדרות,
שלום, שמי חנה כאליהו ויזל, אני חברה בהסתדרות וכן באיגוד המקצועי ומשלמת את מיסי החבר כנדרש. אני עובדת כפקידת סעד לחוק נוער מזה כשבע שנים. במקצוע סה"כ כ-10 שנים. מרוויחה כ-6000 שקלים. במשרה מלאה. עד לפני כשנה קיבלתי השלמת שכר לשכרי, לאחר שעליתי בדרגה (לדרגה האחרונה האפשרית), הבנתי כי שכרי לא השתנה שכן פשוט הפסקתי לקבל השלמת הכנסה.
היום בערב שמעתי את דבריך בחדשות, חשתי את כעסך הרב על העובדים הסוציאליים אשר "מתפנקים" ואינם מוכנים לקבל הסכם עליו עמלת קשות.
אני כעובדת שטח הייתי בין המתנגדים הנחרצים להסכם שהושג וברצוני להבהיר במכתב זה מדוע. ראשית, אני רוצה לשתף אותך בשיחה שניהלתי עם בתי בת ה-9 לאחרונה. השיחה התרחשה במכונית ה"טארנטה" שאנו מחזיקים, החלון לא נפתח, אין מזגן (כהרגלן של מכוניות ישנות).
בתי התלוננה על הליקויים ושאלה - אמא למה אנחנו לא מחליפים מכונית?" עניתי לה שבשכר שאני מרוויחה אין לנו מספיק כסף להחליף מכונית, תשובתה הייתה פשוטה "אז אמא תחליפי עבודה לעבודה בה תרוויחי יותר". ברגע זה הרגשתי בושה גדולה במקצוע בו בחרתי, הבנתי שמשפחתי משלמת מחיר כפול בשל עבודתי. מצד אחד מחיר כלכלי שכן אין אני מקבלת הכנסה ראויה המספקת אפשרות להתפרנס בכבוד ומן הצד השני מחיר רגשי, כאשר ילדי ובעלי מקבלים לא פעם אמא ובת זוג עייפה ומותשת נפשית מההתערבויות הרות הגורל אותם אני מבצעת על בסיס יומיומי.
לצד תחושת הבושה חשתי כעס רב, חשתי שהמדינה שמה אותנו בקו הראשון בחזית החברתית, מצפה שנטפל בחולים, בפגועים, בעניים, בילדים הסובלים מאלימות, במשפחות במשבר, בבני הנוער הפונים לעזובה ולעבריינות והכול ללא תקציבים ועצוב מכך - ללא הערכה ותמורה הולמת לעבודה שנעשית. התחושה היא שנטשו אותנו בקרב ללא נשק ותחמושת.
כשהתחיל המאבק, התגבשה בליבי תקווה, ידעתי שהמאבק צודק וטענותינו בעלות ביסוס רב. כשקראתי את סעיפי ההסכם אליו הגעת במאמץ רב, הרגשתי עלבון עמוק. לפי הסכם זה, אחרי וותק של 10 שנים, ארוויח כמו עובדת מתחילה בעמותות, (אשר גם היא תתקע בשכר זה ללא אפשרות צמיחה) וחמור מכך - אצטרך לעבוד יותר שעות בעבור תוספת זו ללא אפשרות להתקדם בשכר וזאת לאחר שביתה בת שבועיים ושבע עשרה שנים של שתיקה ושחיקה בשכר. מבחינתי בהסכם זה אין שום בשורה וההפך - מצבי רק יורע.
לאורך כל המאבק חשתי כי את עיקר מאמציך הפנית לנושא העמותות ונלחמת מלחמה חשובה וראויה בנושא זה. ואומנם הגעת להישגים ראויים. אך זנחת בדרך אותנו - את העובדים הסוציאליים במגזר הציבורי, נראה היה כי לאורך כל המו"מ נשכחו כל זכויותינו הצודקות, בהסכם שהשגת אומנם ניתנה תוספת יפה לשכר אך בארבע פעימות (ארבע שנים), לא דובר על מתח דרגות (אין לי אפשרות לצמוח בתפקיד בשל מבנה מתח הדרגות), לא דובר על תמורה הולמת עבור עבודה ייחודית כגון כוננות (אותה אני עושה בלילות ובשבתות - ולא פעם "מוקפצת" מביתי) אבל כן אהיה מחויבות להוסיף שעות עבודה.
במציאות שכזו נותרתם אתם, ההסתדרות ואתה כיו"ר ההסתדרות, כרשת הביטחון האחרונה אשר יש לה הכוח לשמור על כבוד וערך מקצוע העבודה הסוציאלית.
לסיום, אנא חשוב עלי על בני משפחתי ועל כל שאר העובדים עליהם יש בידך להגן. אנו תולים את תקוותינו האחרונה בך. אנא אל תאכזב אותנו ותפעל בכל דרך אפשרית על-מנת לסייע בעדנו.