סיפור על שנאה וחושך

חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. יש מי שאצלם אין גבול ושאינם מבחינים בגבול, ושאצלם חופש הביטוי הפך לחופש השיסוי ולחופש ההסתה. אין הכוונה בטור זה להסתה של רבנים חרדים אלא למקביליהם המחרידים מן השמאל הקיצוני, האדמו"רים הבלתי נלאים של המחנה האנטי-ציוני וחביביה של הכת השלטת בישראל. אבל, בעוד שהרבנים החרדים זוכים לקיתונות של בוז וגינוי בתקשורת, הרי שהאדמו"רים המחרידים זוכים להעצמה ולתהודה מצד עדר התקשורת. לא מכבר התבשרנו על כך שגדעון לוי, העיתונאי ה"ישראלי" שנחשב לקיצוני ביותר בין אדמו"רי השמאל הקיצוני, עלה מדרגה ושבר אפילו את השיאים שלו עצמו. הכוונה לדברים שנשא לאחרונה באירלנד במסגרת שבוע ההסתה ("שבוע האפרטהייד") נגד מדינת ישראל. על-רקע דגל האויב עבר העיתונאי המנותק מהמציאות בארץ ישראל לתחום שאין לו בו כישורים כלשהם וקבע שצורת החשיבה של הישראלים מנותקת מהמציאות, ומכאן שיש לאשפזם. ככל הנראה אין מראה בביתו של לוי. על בימת ההסתה שהועמדה לרשותו באירלנד - אי שחלקו עדיין כבוש ומדוכא בידי ממשלת הוד מלכותה - לא היסס העיתונאי ה"ישראלי" להאשים את התקשורת הישראלית בכך שהיא עושה דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה ל"פלשתינים", בשעה שכל מי שנחשף לתקשורת הישראלית יודע שהיא אומנם עושה כך, אבל לא ל"פלשתינים" אלא דווקא לנאמנים שבאזרחי ישראל ולמשרתים בחוד החנית של צה"ל. לוי, הידוע כמי שמצטרף לכל תעמולה קיצונית נגד ישראל והישראלים, חזר על ההסתה כי ההתנחלויות הן פשע. הוא כמובן דוגל בגזענות, כלומר במדיניות ה"שלום" המתבססת על הגדרת לב הארץ כ"יודנריין" ועל טיהור אתני של יהודים מבתיהם בארצם. אבל אין הדבר מפריע לו להגדיר את עצמו כ"פטריוט ישראלי", והפטריוטיזם הוא כידוע מפלטו של הנבל.