ההסלמה הביטחונית שמסתמנת בשבועות האחרונים, הן בגדה והן בעזה, מוסברת על-ידי דוברי ה
ממשלה כחלק ממהלך הסתה כולל, שאנשי חמאסטן והרשות מפעילים על הציבור שלהם. לטענתם, זה מתחיל בגני הילדים, בבתי-הספר, במוסדות אקדמיים וכמובן בשיח הציבורי ברחוב הערבי. המילים מתורגמות למעשי איבה ולרצח, אומרים דוברי הימין.
מערכת החינוך הערבית מעולם לא הייתה אוהדת למפעל הציוני ומי שמצפה לכך ממנה, חי כנראה בפלנטה אחרת. אסור להסית, אסור להטיף למעשי איבה, אבל החזון הלאומי הערבי שונה להחזון היהודי ציוני, ולמי שלא מבין זהו שורש הקונפליקט. לא בטוח שאפשר יהיה לגשר עליו בעשורים הנראים לעין, אבל חובתם של מנהיגים משני הצדדים היא להנמיך את הלהבות. המנהיגים שלנו מאשימים את הצד השני בהגברת הלהבות, אבל מה הם עושים כדי להרגיע את הרוחות בצד שלנו? האם הם מודעים לממדי ההסתה הכוללת ההולכים וגדלים בחברה הישראלית? או שמא חלק מהם מרוצים מזה, כי זה חלק מהאסטרגיה או הטקטיקה לדחות כל ניסיון להגיע לשלום אי פעם.
השבוע
פורסם דוח הגזענות שעורך מטה המאבק בגזענות, המאגד בתוכו 26 ארגונים חברתיים, שכוללים לא רק ערבים אלא גם יהודים, רוסים, אתיופים, מזרחיים ו
עובדים זרים. הדוח מתייחס לגזענות באשר היא ולא עושה הפרדה בין הסתה נגד ערבים או נגד אתיופים. זוהי גישה נכונה ומתחייבת. כשם שרצח הוא רצח, כך גם אפליה כלפי מיעוט אתני בתוך ישראל ומחוצה לה היא הסתה.
אפשר להתווכח מהי הסתה. יש לה פנים רבים והצד הכי מסוכן שלה הוא כשהיא מתחפשת לפקידי ממשלה, לבעלי תפקידים ציבוריים ולאנשים המשפיעים בתקשורת ועל השיח הציבורי הישראלי. זוהי המכבסה הכי חמורה שנכנסת כבר ללקסיקון התעמולה, מהסוג הגרוע ביותר שלשון בני אדם מכירים, שנועדו למנוע הסתה באשר היא, לדאוג שמי שצריך לדעת על המציאות הזו יידע, לא יתחמק. השקיפות היא התרופה הכי טובה למניעת ההסתה. החשיפה לאור השמש, גם כאן כמו בדברים אחרים, היא חומר החיטוי הטוב ביותר.
המספרים מדברים בעד עצמם
אם אפשר להתווכח מהי הסתה, אי-אפשר להתווכח על המספרים, כפי שהם באים לידי ביטוי בדוח של מטה הגזענות. להלן כמה מספרים בולטים:
בשנת 2011 היו 552 אירועי הסתה וגזענות כלפי מיעוטים אתניים, כולל ערבים, לעומת 287 בשנה שעברה. מתוך ה-552 אירועי הסתה, 68 היו מצד יהודים וערבים. חלק מהאירועים בתוך הרחוב היהודי. 87 מקרי אפליה בשירותים על-ידי מוסדות פרטיים.
97 אירועי הסתה נגד אזרחים ערבים לעומת 26 בשנה שעברה. ההסתה גם עברה את כל הבדיקות הביטחוניות בכניסה למשכן הכנסת. בעוד שאזרח ערבי שירצה לבקר במשכן יעבור סדרה "יסודית" של בדיקות, חלקן מביכות וחלקן חודרות, הרי שחוקים נגד ערבים מדלגים מעל כל המסננים הביטחוניים ונחים להם בשקט על שולחנות הוועדות. הכל נקי, חוקי, תקין, "דמוקרטי". הכנסת דנה בשנתיים האחרונות ב-24 הצעות חוק מפלות וגזעניות, ורק במושב הזה נוספו עוד שלושה, בחסות מפלגות של ליברמן. חוק הנכבה, חוק ועדות הקבלה שהתקבל בכנסת בתחילת השבוע, הוא רק דוגמה להידדרות החמורה שקיימת בציבוריות הישראלית בכל מה שקשור להיעדר הסתה וסובלנות כלפי הציבור הערבי. החוק עבר ברוב חוקי של 60 איש כאשר מחצית מחברי הכנסת מקדימה,
אהוד ברק, הליכוד לרבות נתניהו לא נכחו בהצבעה. ליברמן וחבריו עשו בשבילם את העבודה ועכשיו אפשר להמשיך ולבכות שאבו מאזן מרעיל את ילדי הרשות ומסית אותם לרצוח.
במערכת החינוך בישראל אומנם אסורה גזענות ישירה והסתה לרצח ערבים, אבל השיח הציבורי הכללי ה"מ
תיר" יחס שונה כלפי ערבי באשר הוא, מחלחל גם אל הכיתות, המורים, אל בתי-הספר התיכוניים, שלא לדבר על האוניברסיטות. במרכז הארץ, ברמת-גן, שוכנת לה אוניברסיטה מכובדת, המתיימרת לייצג את הציבור השפוי, הציוני הדתי, ששימשה כר לפעולה לרוצח ראש הממשלה ודומיו. יכול להיות שיגאל עמיר לא למד איך לשנוא ערבים במסגרת לימודי החובה שלו, אבל במסגרת שיעורי הבחירה בקמפוס ומחוצה לו, הוא גילה הצטיינות יתרה. וכל הניסיונות לציירו כחריג, בודד, מקרי, שאינו מייצג - נכשלו. ובר-אילן כבר מזמן אינה היחידה. רק השבוע שמענו על גל מקרי אלימות כלפי סטודנטים ערבים בצפת. במשרדי הממשלה יש אפליה מוצהרת בטיפול באזרחים ערבים, חלקה "לפי החוק" וחלקה סותר את החוק אבל אף אחד לא נוקף אצבע. זעקותיו של
משה קצב בתום הכרעת הדין כלפי השופט הערבי
ג'ורג' קרא לא היו מקריות. הן מבטאות הלך רוח בקרב חלק מציבור שקצב, תחת הכובע הפוליטי שלו (ולא הפלילי), הוביל ותמך בו. שופט ערבי לא יכול להיות אובייקטיבי כלפי יהודי גם אם אותו שופט הוא אחד המצטיינים במערכת המשפט.
ראשי המתנחלים בימין הקיצוני אומרים כי ההסתה היא בעיתונות הערבית, שאינה נקראת על-ידי מרבית הציבור היהודי. יכול להיות, אבל האם ראשי המתנחלים קוראים גם עיתונים בשפה הרוסית, שם ההסתה מרקיעה שחקים? ואותה הסתה, כפי שראינו בדוח של מטה המאבק, פועלת נגד אתיופים, בני עדות המזרח, עובדים זרים, הומואים ולסביות, וכל מי שנחשב ל"חריג". הכלים אותם כלים, התוצאה אותה תוצאה.
שורה תחתונה
ההסתה לגזענות כלפי ערבים הפכה להיות חלק מהשיח הציבורי היהודי-ישראלי. היא מחלחלת לא רק ברחוב אלא גם בטוקבקים, באתרים ובפורומים מכובדים. הסינון הוא מינימלי כמעט ולא קיים. בשני הצדדים קוראים את דברי ההסתה ההדדיים. הדברים גלויים ורצים בכל הפלטפורמות של הרשת שחשופות לכל. ישראל לא יכולה עוד להמשיך ולהתבכיין בטענות של הסתה נגדה כל עוד היא ומנהיגיה בראשה לא עושים הכל כדי לגדוע אותה כאן בתוך הבית.