מה שכח דרוקר לציין בתחקירו?

כרגיל במקומותינו, התחקיר על מסעי בנימין נתניהו היכה גלים. יותר מדי דברים מצביעים על תיאום מדוקדק בין העבודה העיתונאית לבין העבודה של סיעת קדימה בכנסת. כלומר, מתנגדי נתניהו חיכו לתחקיר, ששימש מיד תחמושת פוליטית בידיהם. בלי קשר לעמדתי כלפי התחקיר, כלפי ממשלתו הנוכחית של נתניהו, כלפי מעשיה וכלפי מחדליה, אני סבור, שצריך לשים לב למה שפורסם באתר רוטר, וכבר מופץ בפייסבוק – רביב דרוקר, שעשה את התחקיר עבור ערוץ 10, הוא יו"ר התנועה לחופש המידע – עמותה, שנוסדה בשנת 2004, ומומנה בנדיבות על-ידי הקרן החדשה לישראל. אין לי בעיה, שדרוקר חולב את הקרן החדשה לישראל, הידועה בתמיכתה בארגונים שמאלניים, אנטי-ישראלים ואנארכיסטיים. אך האם אין הציבור זכאי לגילוי נאות על קשריו של דרוקר עם הקרן?!. ובנוסף, הרבה יותר מפריע לי, שערוץ 10 מעסיק את דרוקר למרות שהורשע פעמיים לפחות (1999 ו-2011) בהוצאת דיבה.

המתקפה הצדקנית והאנטישמית נגד אשיות המדינה היהודית אינה עוצרת לרגע. כעת, מתרגשים יפי-הנפש - שלוחותיה בארץ – מהרעיון, שליישובים קהילתיים קטנים ניתנה הזכות לבחור את חבריהם. כלומר, התיקון לחוק האגודות השיתופיות, שעבר בכנסת בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, מכשיר את ועדות הקבלה. זה, כמובן, פסול בעיניהם כשמדובר ביישובים יהודיים, אך נכון וצודק כשיהודי מנסה לרכוש/לשכור בית ביישוב ערבי, או בשכונה, שהצדיקים-בעיני עצמם רוצים, שייוותרו יוּדֶן-ריין. לצורך הזה יש ליפי-הנפש שיחדש, שעולה על זה שהמציא ג'ורג' אורוול בספרו הנהדר, 1984. הם מדברים על "חוק פשיסטי", על "גזענות", על "הדרה", על "אפרטהייד" ועל עוד הרבה מושגים, שהמציאו בעולמם ההזוי. ויש ליפי-הנפש במה להיתלות – בג"ץ (כמובן, של אהרן ברק) פסק כך בעניין קעדאן – משפחה ערבית, שניסתה לכפות על היישוב קציר לקבלה לחברות בו, ובג"ץ שוחר הטוב ורב-החסד עזר לה. יפי-הנפש כבר מכינים את המתקפה על החוק בבג"ץ. בעניין קעדאן אגיד משהו, שלמדתי בימים האחרונים מדיווח על פסיקה מרגיזה של בית משפט אמריקני לערעורים: משהו לקוי מאוד בחוקי היסוד של מדינת ישראל, אם אפשרו פסיקה כזו. דרך אגב, אותו הדבר אמרתי לפני שנים כשבג"ץ ביטל את הקצבה ליוצאי-צבא, שהפלתה לטובה – ובצדק רב – את מי ששירתו שירות צבאי. עם כל הכבוד, זו מדינת העם היהודי, וההפרדה בין יהודים לערבים במקומות המגורים טובה לשני הצדדים. במלים אחרות, אני חסיד של הפרדה בין קהלות, שתרבותן שונה לחלוטין. לדוגמה – קל יותר ליהודי דתי לגור בשכונה דתית, שבה אין תנועת רכב בשבת; ואילו החיים בשכונה כזו קשים מאוד לחילוני, שאוהב לבלות בסופי-השבוע ובחגים. "כל מי שחי ביישוב קהילתי קטן יודע שהיכולת לבחור את חבריו הוא תנאי קיומי בעבורו. אדם בעייתי אחד יכול להרוס קהילה שלמה. אדם שהתקבל ליישוב הוא כמעט מסמר בלי ראש. לכן כל כך חיוני לאפשר ליישוב לקיים ועדות קבלה" – כתב הקיבוצניק אורי הייטנר (טוב, זו לא חוכמה; הוא מתנחל באורטל שבגולן). הייטנר העלה תמיהה מעניינת: הכיצד נציגי התנועה הקיבוצית העזו להתנגד לחוק הזה, כאשר הקיבוצים מפעילים מאז ייסודם ועדות קבלה חמורות ביותר וללא כל בקרה, כדי להבטיח, ש"טיפוסים שליליים" (כמובן, מבחינה אידיאולוגית) לא יצטרפו אליהם. ואם איני טועה, עד היום רק ערבי אחד חבר בקיבוץ (גם בקיבוץ הארצי של מפ"ם ושל "השומר הצעיר", שדגלו באחוות עמים – אבל לא בקיבוציהם). להבהרה – איני חושב, שערבים צריכים לגור בקיבוץ יהודי. אם רעיון העוועים הקיבוצי מוצא חן בעיניהם – שיקימו לעצמם קיבוץ ערבי. אני מתנגד בחריפות ליישובים מעורבים, ואתנגד בכל כוחי, שביישובי יגורו ערבים, או יקום מסגד. יש לא מעט ערבים ומסגדים ביישובים מסביבנו (להסיר לזות שפתיים – אני מתנחל בתוך הקו הירוק, המקודש בעיני הצדיקים-בעיני-עצמם). באותה החריפות אתנגד, שהתושבים הדתיים ביישובי יסגרו את שעריו בשבתות ובמועדי ישראל – כפי שאתנגד לפתיחת שערי המושבים הדתיים, השכנים לנו, בחגי ישראל.

היועץ המשפטי לממשלה פסל את מינוי גונדר אלי גביזון לנציב שירות בתי-הסוהר – עקב תלונות שהגיעו לוועדת טירקל על "קשרים אישיים הדוקים עם חמש נשים בשב"ס, ובמקרה אחד אף סייע לאחת מהן בשיפור תנאיה, בניגוד לנוהלי השב"ס" – דיווח איתמר לוין באתר מחלקה ראשונה. גונדר גביזון הודיע, שיעתור לבג"ץ נגד פסילתו; ובמקביל, הודיע משרד המשפטים, כי מועמדותו נפסלה בשל החשש שפעל להיטיב תנאי כליאה של אסירים שלא בהתאם לנוהלי השב"ס. כלומר, בגין הענקת הטבות לאסירים מקורבים. משהו חמור ביותר קורה לשר יצחק אהרונוביץ בדרך למינוי הבכירים במשרדו – החל מפרשת בר-לב בדרך למפכ"לות המשטרה, דרך מינוי ניצב יוחנן דנינו לתפקיד – סאגה, שטרם הסתיימה, כיוון שעניינו אושר אומנם על-ידי בג"ץ, אך עדיין נבדק על-ידי מבקר המדינה. כלומר, גם אם יאשר המבקר – יעמוד ברווז נכה בראש משטרתנו המסכנה. ועתה נכשל השר אהרונוביץ במינוי לא-מתאים לכאורה לנציב שב"ס. מעניין, שדווקא מבקר משרדו, שצריך להיות הרמזור האדום, שימנע את "נפילות" השר אהרונוביץ, דווקא דחה את התלונות על גונדר גביזון. לו היה בו קצת כבוד – היה מתפטר מתפקידו בשל כך. ואם כבר להיות ארסי – אתמה האם יועמדו לדין ניצב בר-לב, גונדר גביזון ואלוף גלנט, שנמצאו בעיות בהתנהגותם, או שמא אני חולם באספמיא, ולהם מותר. כפי שאמרו הילדים בזמני – "מה קֹה פורה קֹה?!" כלומר, מה קורה פה?!

בעל ספרייה פרטית מתמודד כמה פעמים בשנה, לפחות, עם הסוגיה מה לעשות עם הספרים, שהתחרט על קנייתם, מאס בהם, או פתאום נמצא שהנם כפולים. עתה מציע לנו סיפור חוזר, שנתרום את הספרים הללו. סיפור חוזר הוא פרויקט ייחודי, המופעל כולו באמצעות אנשים, המתמודדים עם קשיים נפשיים, ומאפשר להם הזדמנות תעסוקתית בסביבה רגילה. בפרסום, שקיבלתי על הפרויקט, מוסברת תכליתו: "סוכני סיפור חוזר מתמודדים עם מחלות נפש, ועוברים תהליך של שיקום תעסוקתי בפרויקט. יש להם הזדמנות לקום בבוקר, לצאת לעבוד, ללמוד לנהל את זמנם, לבוא במגע עם סביבה נורמטיווית, ולהתמודד עם כל הקשיים האישיים בהצלחה. במסגרת העבודה, הם צוברים כלים ומיומנויות, שמטרתם לאפשר להם להשתלב בהמשך בצורה קלה יותר בחברה ובתעסוקה בשוק הפתוח". ב-160 בתי-קפה ברחבי המדינה אוספים ספרים עבור הפרויקט. אלו גם נקודות למכירת ספרים משומשים, שמנהלים סוכני סיפור חוזר, המתמודדים עם קשיים נפשיים. ספריכם המשומשים יימכרו בבתי-הקפה בעשרים ש"ח, והסוכנים ייהנו גם מתעסוקה וגם מפרנסה. ניתן להיכנס לאתר סיפור חוזר, ולהזמין בו ספרים משומשים, שיאותרו עבורכם. תוכלו להשאיר את ספריכם המשומשים בנקודות האיסוף, או לתאם את איסופם בטלפון 050-9020367.

"עברית שפה יפה, שנשמדה עם פלישת הישראלים", אמרתי לסטודנטים. כמה ימים לאחר מכן, פורסמה אמרתי במקומון, שהביא כמה תגובות נזעמות על דבריי. כשקיבלתי עבודות ומבחנים לבדיקה באותה המכללה, נזכרתי במה שיוחס לש"י עגנון – הסופר הדגול אמר, שהדברים כתובים בכתב אשורי. כלומר, כל קשר בין הכתוב באותיות עבריות לבין השפה העברית היה מקרי לחלוטין. אני שייך למי שמצרים על שחיקת העברית ועל אי-ידיעתה, שמטפח משרד החינוך. לכן, שמחתי מאוד שיהורם גאון העיר על העברית הנוראה בשירים, המושמעים בישראל. מצד שני ראיתי בול חדש, שהנפיק השירות הבולאי בעצה אחת עם האקדמיה ללשון העברית, ועיצב דויד בן-הדור – לכבוד השפה העברית. במרכזו שתיל רענן, שעליו רושמים את המלה, "עברית"; שורשיו יונקים מרובדי לשוננו, והם עשויים שורות של מלים הלקוחות מהמקרא, מספרות חז"ל, מעברית ימי הביניים ומהעת החדשה. וזה דווקא מזכיר לי לתמוה שוב הכיצד הפך ועד הלשון העברית, שהוקם בשנת 1889, דווקא עם הקמת המדינה לאקדמיה ללשון העברית?!.

לפני כמה שנים, חזרתי למכוניתי, שחנתה מול בית הדואר ברעננה, והופתעתי לראות שדוח הוצמד לשמשתה. והרי הקפדתי לחנות במקום מותר. הבטתי סביבי. כל המכוניות באזור זכו לדוחות מידי שוטרת זריזה. נזעם הגעתי לתחנת המשטרה. קצין משטרה, ידיד, שנתקלתי בו, הבהיר לי, שאין עם מי לדבר, כיוון שהורו לשוטרים למלא כמה שיותר פנקסי דוחות. "שלם את הקנס ..." – יעץ לי קצין המשטרה – "אם תלך למשפט – תבזבז זמן. שום שופט לא יוציא אותך זכאי. ככה זה!" זה לא היה הדוח הראשון וגם לא האחרון ששילמתי על לא עוול בכפי – רק מפני שמישהו במדים השתולל, וחסתי על זמני ועל עצביי. ככה זה אצלנו, ועוד יהיה גרוע יותר. נזכרתי בדוח, שספגתי מול הדואר ברעננה, כשקראתי את הסיפור על דב פריגר מהר אדר. כשחזר ארצה, בשנת 2007, תבעה ממנו עיריית ירושלים לשלם קנס על דוח חניה, שספג בשנת 1996 – למרות שלא היה בעל רכב. באופן בלתי חוקי לחלוטין, כנראה, העניקה מדינת ישראל זכות לעיריות ולגופים אחרים להפעיל בעצמם מערכות להוצאה לפועל – כלומר, העירייה גובה בעצמה את החובות שכביכול חייבים לה (עיינו במקרה פריגר). כלומר, לא רק, שהעירייה מחלקת דוחות מופרכים, היא גם משמשת קבלן לגביית החובות לכאורה בגין הדוחות הללו. בשיטה זו יכול להיוועד גזבר העירייה עם מנהל מחלקת החניה, ולתכנן עמו כיצד להרחיב את הכנסות העירייה. מופרך? לא דווקא לאור מה שקראנו בתקופה האחרונה על טוהר המידות בשלטון המקומי.

"יצאתי מתחנת המשטרה [בלוד] מושפל ועמוס לקחים כואבים על משטרה עלובה ועייפה שמעודדת את אזרחיה לא לפנות אליה ולא לבקש את עזרתה. משטרה חפיפניקית עם שוטרים שרוצים לסיים משמרת ולחזור הביתה בשלום ... אל תפנו למשטרה היא תפריע, היא תטרטר אתכם, תבזבז את זמנכם ובסוף תהפוך אתכם לעבריינים" – אמר קלמן ליבסקינד, כתב מעריב, בראיון לערוץ 7. ליבסקינד סיפר על פיגוע, שביצעו ערבים מלוד במשפחתו ובשכניו, תושבי מושב גִמְזוּ, בפאתי המושב (למקפידים על דיני טוהרה: גִמְזוּ נמצא בשפלה, ממערב לקו הירוק); וסיכם בתיאור מה עוללו לו במשטרת לוד בעקבות המקרה. פרסמתי את מה שכתב יקי דיין באתרו על אזלת-יד המשטרה כשפרצו למכוניתו, וגנבו את תיקו ואת האייפד שלו. דיין ניהל מרדף פרטי אחר הפורצים, והגיע לביתם בפתח-תקווה. שם הצטרפו אליו שוטר ושוטרת, שלא עשו דבר לעזור לו. ביוזמתו, הצליח להשיב לעצמו, לתמיהת השוטרים, את האייפד. כמובן, דיין היה אזרח חכם, ולא הגיש תלונה על המקרה. למה להטריח את המשטרה בזוטות. בין כה וכה לא תעשה דבר. בתגובה, התגולל עליי מישהו, שהציג עצמו כסגן-ניצב, גימלאי של המשטרה, וטען בתגובותיו באתר מחלקה ראשונה, שהגזמתי. ובכן, הוא צדק: אכן, הגזמתי, כיוון שכתבתי בעדינות מרובה מדי על הגוף החולה, שנקרא משטרת ישראל. יקירי, מה תגובתך עכשיו?