הסברה בעייתית

הבעיה האחרונה שעלינו להתמודד איתה היא הניסיון למנוע מאיתנו בכלל להשמיע את עמדתנו. בתחילת שנות השלושים בריונים קומוניסטים ונאצים בגרמניה שיתפו ביניהם פעולה בפיצוץ כל אסיפת בחירות או הרצאה של מתנגדיהם. (לאחר עליית הנאצים לשלטון הם סילקו גם את הקומוניסטים.) זו הייתה השיטה שבאמצעותה הם הגבירו את המודעות לדרכם, המעיטו בחשיבות האלטרנטיבות, וצמצמו את האפשרות של מתנגדיהם לשכנע את הציבור להתנגד להם. כל מי שדיבר נגדם או תמך בדרך אחרת הופחד והושתק. גם כיום משתפים ארגוני השמאל הקיצונים פעולה עם הפונדמנטליזם האיסלאמי בהשתקה ובהפחדה של כל דובר פרו-ישראלי. הדבר קורה בכל העולם, והוא מורגש במיוחד בקמפוסים בארה"ב ובקנדה שם כל מרצה ישראלי שמגיע, וכל סטודנט שמשתתף בפעילות הסברה ישראלית מסכן את עצמו. זה לא קורה רק בקמפוסים. גם באינטרנט. כל מי שמתרגם מידע מאמצעי התקשורת הערבים מערבית לאנגלית ושפות אחרות מוגדר כסוכן של המוסד. כל מי שכותב מאמר אוהד לישראל מיד מותקף בטוקבקים של שטנה. אנו נמצאים במלחמה של ממש בחזית ההסברה וחייבים לגייס לשם כך את טובי המומחים בכל התחומים הרלוונטיים כדי להגן על דוברינו ומסבירינו. משפטנים כדי שיגנו על זכותם, אנשי ביטחון שיגנו על שלומם, אנשי תקשורת שיסייעו להם בהצגה אפקטיבית, ואנשי מערכות מידע שיגנו עליהם ברשת, ועדיין לא דיברנו על ערוץ לווייני שמשדר חדשות לכל העולם כמו שיש לאויבנו ולאנשי השמאל שתומכים בהם. זה שדה הקרב, ואנו זקוקים לכל אמצעי הלחימה.

אחת התמונות השגויות שניטעה במוחות הציבור הבלתי מעורב בעולם, היא של היהודים שניצלו מהשואה בזכות הקרבתם של חיילי בעלות הברית, שמגיעים לארץ ישראל המיושבת בפלשתינים משתלטים עליה בכוח הזרוע, ומקימים בה את מדינתם. היה הרבה יותר קל להלחם בתמונה השגויה הזו, אלמלא היא הייתה מבוססת בחלקה על מיתוסים שאנו בעצמנו בנינו. אפרק להלן את התמונה השגויה הזו למיתוסים החלקיים שמרכיבים אותה. המיתוס הראשון הוא המיתוס הציוני על-כך שאנו חזרנו למולדתנו לאחר 2,000 שנות גלות. גם אם אנו מתחילים לספור ממועד חורבן הבית השני – שנת 70, וסופרים עד למועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 קיבלנו רק 1,878 שנים. אלא שאפילו זה לא נכון. גם לאחר חורבן הבית, הייתה פרובינקיה יהודה גוף ריבוני חי במסגרת האימפריה הרומית, שאפילו הצליח למרוד ולכונן ריבונות יהודית בין 132 ל-136 לספירה בימי מרד בר כוכבא. גם לאחר כישלון המרד הזה, ולמרות מעשי הטבח הנוראים של הרומאים ביהודים ומכירת רבים מהם לעבדות (זו ההגליה שעליה מדברים), עדיין היה בארץ ישראל רוב יהודי שזכה לאוטונומיה ובראשו עמד נשיא עד המאה החמישית לספירה, שלאחריה היה הרוב נוצרי, וגם אז למשך מאות שנים עדיין היה רוב יהודי בגליל. מאז ועד היום לא הייתה תקופה אחת בתולדות הארץ שלא היו בה יהודים. גם בתקופות הקשות ביותר כשאוכלוסיית הארץ מכל הלאומים התדלדלה מאוד, עדיין היה בה מיעוט יהודי ניכר יחסית. שיבת יהודים לארץ ישראל – העלייה, לא החלה עם הציונות. היא הייתה תופעה קבועה בעוצמות שונות במשך כל תולדות הארץ. הנה דוגמאות מפורסמות: במאה ה-12, עליית הריה"ל והרמב"ם. במאה ה-13, עליית בעלי התוספות - גלי עליות גדולים, שכללו בין היתר כמה מבעלי התוספות המפורסמים מצרפת, אנגליה, צפון אפריקה ומצרים, ועליית הרמב”ן. במאה ה-14, עליית אשתורי הפרחי, ועליית תלמידי חכמים מעמק הריינוס בעקבות מגפת "המוות השחור". החל מהמאה ה-16 – גלי עליות בעקבות גרוש ספרד ובמיוחד לאחר הכיבוש העות'מאני שעודד יהודים להתיישב ברחבי האימפריה העות'מאנית ובכלל זה בארץ ישראל. במאה ה-17, עליית רבי יהודה החסיד ותלמידיו, וגלי עליות בהשפעת השבתאות. במאה ה-18, עליית תלמידי הבעל שם טוב, ובתחילת המאה ה-19 עליית תלמידי הגר"א. בשנת 1880, עוד לפני תחילת עליית חובבי ציון, והרבה לפני הקונגרס הציוני הראשון (1897), היו בכל ארץ ישראל שממערב לירדן בסך-הכל 13 יישובים שניתן היה להגדירם "ערים". ליתר דיוק היו אלו עיירות קטנות, שחלק מהן לא היו יותר מאשר כפרים גדולים. העיר הגדולה שבהן הייתה ירושלים. כבר ב-1880 היה רוב יהודי בירושלים ¹. גם בצפת ובטבריה היו רוב התושבים יהודים, בעוד בבית לחם ובנצרת היו רוב התושבים נוצרים בני עדות שונות. קהילות יהודיות היו אז אפילו בשכם ובעזה. כזכור, העיר ה- 14 שהוקמה בארץ הייתה תל אביב. מיותר לציין, כי בכל אותן שנים וגם הרבה לאחר מכן, לא היה אפילו סנטימטר רבוע אחד של אדמה בבעלות יהודית שלא היה בבעלותם מקדמת דנא, או נקנה על-ידם בכסף מלא, ולעתים קרובות במחיר מופקע.

כמו ששפת הגוף שלנו מסגירה אותנו כאשר אנו מסרבים לעוגת שוקולד אבל טורפים אותה בעינינו, כך גם מעשים שאנו עושים כמדינה, עלולים לשדר מסר הפוך ממה שהיינו רוצים שיבינו מדברינו. כאשר אנחנו מקפיאים יישובים ומגבילים אותם בחוקים שונים, אנחנו לא יכולים אחר כך להתפלא שבעולם לוקחים כמובן מאליו שהם בלתי חוקיים. שום הסברים מלומדים מהפרקליט המבריק והאובייקטיבי ביותר של החוק הבינלאומי לא יוכל לשכנע איש שהם חוקיים, אם אנו לא נוהגים בהם כבדבר חוקי. גם גושי ההתנחלויות והטופוגרפיה לא מעניינת אותם. גם ההבדל בין ישוב ב"שטחים" לישוב בשטחים אחרים זר להם. רוב האנשים בעולם לא מתמצאים בדקדוקי העניות שבין שכונה מזרחית או דרומית או מערבית בירושלים, בין מודיעין למודיעין עילית, בין איתמר לאיתנים, או בין קריית ארבע לקריית אתא. מבחינתם הכול התנחלויות, ואם הן בלתי חוקיות אז כל היהודים הם פולשים שיש לסלקם מארץ ישראל. יש להסביר שהסיבה היחידה שבגללה יכול להתקיים ישוב ערבי בתוך ישראל, אבל לא ייתכן יישוב יהודי במדינה ערבית היא משום שהערבים הם גזענים, וכל המדינות שלהן הן מדינות אפרטהייד. כן, גם לנו מותר להשתמש במילה הזו, בלי להתבייש ובלי לחשוש שנעליב את האנשים ה"נחמדים" הללו, ש"מאוד רוצים" לחיות עמנו ב"שלום”. זה לא יפגע באפשרות "להתקדם לשלום" להפך, זה יכול רק לתרום להפיכת התהליך לאמיתי. אם אנחנו מנהלים משא-ומתן עם החמאס, על הפסקות אש או על שחרור גלעד שליט, אי-אפשר לבוא בטענות לממשלות זרות שגם הן מכירות בהם, ומנהלות עימם דיאלוג. אם אנו יוצאים למלחמת חורמה נגד החיזבאללה או החמאס, ובסיומה מבלי שהשגנו דבר אנו מניחים להם להמשיך להתקיים ולפעול כמימים ימימה, כולם מבינים מכך שאנו מכירים בזכותם הלגיטימית להתקיים ולפעול. אם אנחנו מכירים בראשות הפלשתינית כישות מדינית למשא-ומתן על הקמת מדינה, ולא מזכירים שאלו בעצם מנהיגים של ארגוני טרור, שצריכים עדיין להוכיח שהם ראויים למדינה, אין להתפלא שלמדינות אחרות שאינן בקיאות ברזי המשא-ומתן הפתלתל אצה הדרך להכיר בהם כמדינה. שום דבר לא נתן לגיטימציה לאש"פ יותר מהלגיטימציה שהעניקה לו ישראל כשהפכה אותו מארגון טרור שיש להילחם בו לפרטנר למשא-ומתן. שום דבר לא קידם את ההכרה של מדינות בעולם במדינה פלשתינית כמו ההודעה של ממשלת ישראל עצמה שהיא עצמה תומכת בהקמת מדינה כזו. כל מה שקרה אחרי כן - הפרטים הקטנים שדנים עליהם, או שמישהו מסרב בכלל לקיים עליהם משא-ומתן, לא ממש מעניינים אותם. אם אנחנו מתחננים לנהל משא-ומתן עם מי ששולל את זכות קיומנו, לאחר שהכרנו בזכות קיומו, אין לנו מה להתפלא שהמתבוננים מהצד מתחילים להטיל ספק בזכות קיומנו.

1. ההיסטוריה של ארץ ישראל, בהוצאת כתר ויד בן-צבי, הכרך השמיני, חלק א', פרק 4 מאת פרופ' יהושע בן-ארי "התפתחות הערים בארץ ישראל".

שערו בנפשכם שיש שתי קבוצות דמיוניות שלא קשורות אליכם שמנהלות ביניהן ויכוח. האחת עומדת על דעתה בחריפות ונחרצות ללא כל נכונות לפשרה. השנייה כל הזמן מגמישה את עמדתה, מחפשת פשרה, נסוגה מעמדתה ושוב מחפשת פשרה יותר מרוככת, ובין לבין אנשיה של הקבוצה השנייה מנהלים בינם לבין עצמם ויכוח עד כמה צריך לסגת עוד מעמדתם. בו בזמן הקבוצה הראשונה רק מקצינה את הנחישות בה היא נטועה בעמדתה העקרונית, ועוסקת רק בהנמקת העמדה הזו, ובהכפשת הקבוצה השנייה ועמדתה כבלתי לגיטימיות. כמתבוננים מהצד, עמדתה של מי משתי הקבוצות הללו תראה לכם צודקת יותר? ככל שאנו עסוקים יותר בפייסנות נואשת של הצד השני במטרה נואלת להשגת שלום, שרק הולך ומתרחק, כך אנו מזניחים את הצדקת עמדתנו. מאחר שהצד השני עסוק כל הזמן בתעמולה השוללת את זכות קיומנו, אי-הצדקת עמדתנו מביאה לערעור זכות קיומנו, ולכן היא סכנה קיומית. אך גם אם היינו עוסקים בהצדקת עמדתנו בד-בבד עם וויתור עליה, האם ההסברה שלנו הייתה אפקטיבית? בהחלט לא. אותם גורמים בישראל שמצדדים בפייסנות שוכחים שההסברה שלהם שמיועדת לכאורה רק לצורך שכנוע פנימי פועלת גם כלפי חוץ. גם מי שמתנגד לפייסנות בשל סיבות ביטחוניות, עוסק בהסברה בלתי אפקטיבית. גם הוא עוסק בהסברת העמדות שלו על-פי שיקולי השכנוע הפוליטי לצרכיי פנים, ושוכח שאם אין לנו זכות קיום ואם אין לנו זכות על כל השטח, אין לנו גם זכות לשמור לעצמנו חלק מאותו שטח רק בגלל שאנו סבורים שהוא יגן על קיומנו. כאשר באן קי מון קורא לישראל לפנות מייד את כל "השטחים" ואף גורם ישראלי לא נוזף בו ואומר – אלה השטחים שלנו, ואנו נחליט כמה למי ומתי אנחנו מוכנים לוותר עליהם, אנו גורמים לכך שאפילו אם נוותר על חלק מהשטחים מתי שהוא, זה לא יחשב וויתור ובנוסף לא נוכל לדרוש שום דבר בתמורה (למשל שלום, או לפחות הפסקת הפיגועים). אם יש נאום חשוב שעל ראש הממשלה לשאת כעת, הרי זה נאום שחוזר בפרוט על צדקת זכותנו, ומסביר כי אנו היינו מוכנים לוותר עד-כה על חלק מזכויותינו רק מתוך רצון להתקדם לשלום. העובדה שהצד השני לא זז עד כה כמלוא הנימה מטענותיו, ולא הסכים אפילו להכיר בזכות קיומנו, ואפילו לא בעובדת היותו של העם היהודי עם, מעידה כי אין לו כוונה לחיות עמנו בשלום, ולכן אנו חוזרים בנו מכל הוויתורים שנעשו עד-כה ותובעים את מימוש מלוא זכויותינו. באשר למימוש זכותו של העם הערבי לחלק משלו בפלשתינה (השם שניתן לארץ על שתי גדות הירדן בתקופת המנדט שנועד להקמת בית לאומי יהודי), היא ניתנה לו כבר במסגרת הספר הלבן הראשון (שהוא היחיד מבין הספרים הלבנים שאושרו על-ידי ההסתדרות הציונית), שבמסגרתו הוקמה המדינה הערבית הפלשתינית בעבר הירדן. כעת, מי שירצה לשאת ולתת עמנו יצטרך להציג גמישות גם בעמדתו, בתמורה לגמישות בעמדתנו העקרונית.

שנאת היהודים היא השנאה העתיקה והעמוקה ביותר בתולדות האנושות, ולמרות זאת היא לא זכתה אפילו לכינוי ראוי. המונח "אנטישמיות" הוא מלכתחילה לעג לרש והטעייה. ראשית בשל השימוש בקידומת "אנטי". כמו אנטי-טטנוס ואנטיביוטיקה, כאילו זה משהו שבאמת צריך להיות נגדו. לא "פוביה" כמו באיסלמופוביה ואפילו לא "איזם" כמו בפאשיזם, סתם אנטי כזה. שנית, היהודים אפילו לא מוזכרים בכינוי הזה, כאילו אין הם היעד לרדיפות, אלא גוף אמורפי כוללני – השֵׁמים. לא פלא, משום שאת הכינוי לתופעה הזו נתן אדם שהיה אנטישמי בעצמו וניסה להצדיק את פשעו בנימוקים פסבדו-מדעיים, כאילו יש נחיתות לבני הגזע השמי. באותו אופן מנסים היום מתעבי היהודים להצדיק את עצמם בכך שהם רק אנטי-ישראלים. הערבים אף יגלגלו עיניים ויטענו שלא ייתכן שהם אנטישמים, כי הרי הם בעצמם שמים. לכן, הגיע הזמן לקרוא לתופעה בשמה – שנאת ישראל. כאשר מישהי טוענת שהיהודים צריכים להסתלק לאירופה זו שנאת ישראל (אנטישמיות, למי שמתעקש על הביטוי השגוי השגור). כאשר מאשימים את היהודים בניצול השואה זו שנאת ישראל. כאשר באופן הפוך דווקא מנצלים את השואה כדי להאשים את ישראל בנאציות, זו שנאת ישראל. ובמיוחד כאשר טוענים שהאנטישמיות כבר לא קיימת, והעיסוק בה היא אובססיה מגונה, זו כשלעצמה גם אנטישמיות, כלומר – שנאת ישראל. הגיע הזמן שנכיר בכך ונתחיל להתמודד עם התופעה בכך שנקרא לה בשמה. המורה שלי להיסטוריה לימד אותי, שהיהודים הם נייר הלקמוס של האנושות. מי שפוגע ביהודים, בסופו של דבר יפגע באנושות כולה. ההיסטוריה לימדה אותנו שדבריו היו מדויקים. אין כמעט שום דרך להוציא את שנאת ישראל מליבות השונאים. העובדות לא מעניינות אותם. הפעולה היחידה שאנו יכולים לעשות היא להוקיע אותם, ולגרום להם להתבייש ולהתחבא. ככל שהם ימעיטו להשמיע את תורתם, כך יהיו פחות אופורטוניסטים וסתם חסרי-דעה עצמית, שיאמצו את תורתם. חייבים ליצור מודעות לקיומה של שנאת ישראל, ובמיוחד לקיומה של האנטישמיות הערבית, הכוללת את הכחשת השואה של אבו מאזן, וההפצה של הפרוטוקולים של זקני ציון ומיין קאמפף בארצות ערב. אך לפני שאנו עושים זאת לשונאים מחוץ, כדאי שניטול את קורת השונאים מבפנים מבין עינינו.

אפשר אפילו להיות נגד המתנחלים, אבל כאשר ההתנגדות למתנחלים הופכת לתיעוב, ויוצרת סטראוטיפיזציה בסגנון רוווחל בארץ נהדרת כדי לגחך ולהלעיג את כל המתנחלים גם אם הם חילוניים וגם את כל הדתיים הלאומיים גם אם הם לא מתנחלים, זו אנטישמיות. ואל תאמרו לי יהודי לא יכול להיות אנטישמי. יכול גם יכול (יותר נכון - שונא ישראל). כי את האיוולת שמאשימה את הקורבנות בטבח באיתמר לא המציאו בניו-יורק טיימס, הם קלטו את זה כאן – בינינו. יש סיבות רבות ומגוונות לשנאת אחים. החל מאלה שמטפחים את רעיון המדינה הדו-לאומית, ובדרך הורסים כל מה שאחיהם בונים. כמו גם אלה שרוצים לחוש שהם שולטים במצב, והאנטישמיות גם היא בשליטתם כי היא כביכול נובעת ממשהו שאנחנו עושים ואם נפסיק נבטל את האנטישמיות. יש את הכבוד והנוחות שזוכים לה כשמשמיעים לגויים את שאהבה נפשם לשמוע, וקיימת גם האנטישמיות הפוליטית המוכוונת על-ידי השמאל. הפתולוגיה של האוטו-אנטישמיות אינה חדשה. היא הגיעה לשיאה בתקופת האמנציפציה. היא מונעת על-ידי תחושת האשם היהודית. היא מביאה לדחף לרצות את הפריץ. כאשר מישהו מאשים את היהודים שהם שולטים בעיתונות או בהוליווד או בבית הלבן, יהיו מייד כמה יהודים שכדי להוכיח את ההיפך יתמכו בקמפיין השנאה המתועב ביותר נגד ישראל. גם שונאי ישראל שבין בני-ישראל מונעים מגורמים לא רציונליים. במקרה הטוב – מאידאולוגיה שמאלנית קיצונית, ובמקרה יותר חמור מתסביכים נפשיים (בעצם אני לא יודע מה יותר טוב ומה יותר חמור). במקום לפייס את היהודים האנטי-ציונים, כאילו שניתן לשנות את דעתם. יש לגייס את היהודים שתומכים בישראל כדי להילחם באנטישמיות. את האחרים יש לכנות בשמם האמיתי כדי שאף אחד לא יתבלבל.

תעמולת השנאה נגד ישראל עתירה בשקרים שמופקים חדשות לבקרים נגד ישראל. התגובה הישראלית לשקרים נעה בין חוסר-אונים להפקרות של ממש. יש המסבירים זאת בעיקרון חופש הביטוי המקודש בישראל. אך חופש הביטוי נוגע לדעות, פרשנויות ורצונות שונים, הוא לא נוגע ל"עובדות" שונות מהאמת. במקום להתגונן ולהסביר כל הזמן, מדינת ישראל צריכה לתקוף, להוקיע את מי שמפיץ שקרים, ולהשקיע כסף בהגשת תביעות כנגד מי שמייצר שקרים. ישראל כמובן צריכה לעקוב אחר הכסף המממן את הפקתם של השקרים ולמנוע את הגעתו, בוודאי כשהמקור הוא מדינות זרות שממניעים שלהן בוחשות בנעשה בתוך ישראל, באופן שלא היו מרשות לעצמן בשום מקום אחר בעולם. המלחמה בתעשיית השקרים היא עבודה די סיזיפית הדורשת השקעה של זמן ומשאבים, עבודת בילוש ומחקר. אסור שמדינת ישראל תשאיר זאת ליוזמה של בודדים שעושים זאת בהתנדבות ולפעמים אף בהקרבה עצמית כמו פיליפ קרסנטי שיצא כנגד השקר של מיתוס א-דורה, או יהונתן דחוח-הלוי הלוחם בשקרי ארגון בצלם ואחרים שיבואו על הברכה. מדינת ישראל זקוקה לגוף בדיקה מתוקצב היטב שיוכל להפריך שקרים במהירות ובמהימנות לפני שהנזק שהם גורמים נהיה בלתי-הפיך. בל נשכח שההתייחסות הישראלית לאמירת אמת שונה מזו של אויבינו. כשדוברים שלנו נתקלים בשאלה, שאין להם מענה מיידי לגביה, הם אומרים – נבדוק ונחזיר תשובה. כשדוברים אנטי-ישראלים נתקלים במצב כזה הם מייד ממציאים שקר, ולאחר שהם חוזרים עליו מספר פעמים הם גם מתחילים להאמין לו. זו הייתה הדינמיקה של דוח גולדסטון. המצאת שקרים היא תהליך קל ומהיר. הפרכתם היא תהליך ארוך ומפרך. הבעיה היא שבעידן האינסטנט בו אנו חיים, המיידיות חשובה מהאמינות. לכן חשוב לטפח את המודעות לחוסר האמינות של גופים שנתפסו בהמצאת שקרים, כדי שמלכתחילה איש לא יאמין להם, או יסרב להסיק מסקנות לפי שקריהם לפני שתישמע התגובה הבדוקה והמוסמכת של ישראל. לכן אין להסתפק בכך שאומרים "נבדוק ונחזיר תשובה", אלא יש מייד להטיל דופי בשקרנים המועדים ולהזכיר את המפוקפקות שלהם על סמך שקרי העבר. במיוחד אסור לתת כבוד לגופים שנתפסו בשקרים. אסור להזמין אותם לפגישות עם רשויות המדינה, או למסיבות עיתונאים או לשתף עמם פעולה בכל דרך שעלולה לתת להם לגיטימציה ומכובדוּת. יש לסמן אותם באות קין ולהפוך אותם למצורעים. כאשר מישהו יוצר סרט שקרי המשמיץ את המדינה, לא רק שהיועץ המשפטי לממשלה חייב להצטרף להגשת תביעת דיבה שמגישים נגדו אזרחים או חיילים שנפגעו, כמו שהיה במקרה של ג'נין ג'נין. הוא זה שצריך ליזום את התביעה, והוא אף צריך לפתוח בהליך פלילי נגד מפיצי הדיבה. המחוקק מצידו צריך לחסל את האיוולת שיצר בית המשפט העליון כשביטל את פסילת הסרט על-ידי הצנזורה, תוך שהוא קובע כי חופש הביטוי הינו גם החופש לפרסם דברי בלע ושקרים. החוק צריך להיות חד-משמעי: חופש הביטוי אינו כולל את הזכות לפרסם במודע ובמזיד שקרים, במיוחד לא כאלה שפוגעים בזכותם של רוב אזרחי המדינה לחיים בטוחים. במקביל יש מערכת של הפצת שקרים שאין מאחוריהם לכאורה כתובת שאחראית להם, החל מתיאורית הקונספירציה לפיה היהודים הם שחוללו את פיגועי 11 בספטמבר, ועד לטענה שאת הטבח באיתמר ביצע עובד תאילנדי שרצה לנקום במעסיקים שלו. האינטרנט הוא מדיה מצוינת להפצת שקרים כאלה שתופסים אחיזה למרות שאין להם רגליים. לנו אסור למשוך בכתפינו ולזלזל בהם. יש מי שקונה את השטויות האלה. אין כמובן להעניק להם במה על-ידי כך שנתייחס אליהם ישירות. אך את המפיצים שלהם יש לאתר ולהכחיד.

המיתוס השני נוגע לכך, שלבד מהשואה, ליהודים לא הייתה כביכול שום בעיה להמשיך לחיות ללא מדינה כמיעוט בכל ארצות העולם. אנו תורמים למיתוס זה על-ידי כך שאנו עצמנו שמים דגש כמעט רק על חינוך לזכר השואה, ולא מקדישים מספיק תשומת לב להנחלת הידע על תולדות האנטישמיות בכל הדורות ובכל העמים ובמיוחד בקרב המוסלמים. בסופו של דבר, היהודים שהגיעו מאירופה בעקבות השואה היו כידוע מיעוט בין יהודי ארץ ישראל. יש לא פחות יהודים שהגיעו לארץ דווקא ממדינות ערב בעקבות מה שניתן בצדק לכנות "הנכבה היהודית.” יש בארץ גם ציבור עצום של פליטי האנטישמיות הקומוניסטית, וכמובן לא מעט שעלו מארצות רווחה. אך מעל לכול, רוב אזרחי הארץ היהודים הם ילידי הארץ ורבים מהם בני דור שלישי ומעלה בארץ. בשולי המיתוס הזה, התנחל לו גם המיתוס כאילו היהודים והמוסלמים חיו בשלום ושלווה זה עם זה עד הופעת הציונות. שוב, מי שלומד את ההיסטוריה של היהודים בארצות האיסלאם יודע שאין בכך אמת. המיתוס השלישי הוא זה שבכלל קושר את הקמת מדינת ישראל לשואה. גם התנועה הציונית קמה לפני השואה, וגם ההכרה הבינלאומית הרשמית בזכות היהודים לארץ ישראל ניתנה לפני השואה. להפך, אלמלא הפרעות שביצעו הערבים ביהודי הארץ (מאורעות תר"פ, תרפ"א, תרפ"ט והמרד הערבי הגדול - מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט), היה השלטון הבריטי מיישם את המנדט שניתן לו על-ידי חבר הלאומים ומקים בארץ מבעוד מועד את הבית הלאומי לעם היהודי, שהיה יכול לשמש מקום מקלט להצלת מיליוני יהודים מהשואה. המיתוס הרביעי הוא זה שלפיו ערביי הארץ (המכונים "פלשתינים" כתוצאה ממיתוס אחר), היו תושבי הארץ מדורי דורות. בה בשעה שהאמת ההיסטורית היא שרובם היגרו לארץ במקביל לעליית הציונים, ולא בכדי טרחו מדינות ערב לשנות באופן ייחודי את הגדרת הפליטות שלהם, כדי לאפשר גם למי שהגיע לארץ עד שנתיים לפני מלחמת העצמאות להיות מוגדר כפליט. ונקודה אחרונה לעניין התמונה השגויה – מלחמת העולם השנייה לא נוהלה למען היהודים. להפך, הפייסנות של היטלר והניסיון להימנע בכל מחיר מהמלחמה הזו נעשו על חשבון, ולמרות הזוועות שהיהודים כבר היו נתונים בהם. כדי להילחם בכל המיתוסים הללו אנו צריכים להנמיך את מינון האזכור של השואה בהקשר של זכותנו לריבונות, ולחנך לפחות את הנוער בארץ ואת המסבירים שלנו להכיר טוב יותר את ההיסטוריה של הארץ ואת כלל תולדות האנטישמיות בעולם, שלא התחילה עם השואה ולצערנו לא הסתיימה עימה. לצד מוזיאון השואה יש לשקול הקמה של מוזיאונים גם לאזכרת אירועים נוספים של רצח העם היהודי. מיתוס אחר לגמרי ולא קשור הוא מיתוס "מעגל האלימות". תארו לעצמכם אישה שלמדה מעט הגנה עצמית באיזו סדנה פמיניסטית, שמותקפת על-ידי הבעל המכה שלה, או נופלת קורבן לאיזה אנס, אך היא לא נכנעת ומנסה להפעיל את מה שלמדה כדי להתגונן. היא בועטת ושורטת ומפילה וכו'. ואז בנקודת זמן כל שהיא מגיע שוטר, ומנסה לברר מה קרה. “מעגל האלימות" אומר התוקף, שנינו הכינו זה את זה. זה בדיוק ההיגיון של האיזון בין הטרוריסטים למתגוננים מפניהם. וזה עוד במקרה הטוב, במקרה הגרוע מנסים תועמלני האויב להציג היפוך מוחלט של הגלגל, תוך שהם מתעלמים מההיסטוריה של הסכסוך, ומצעדים כמו היציאה מעזה שנועדו לעצור את "המעגל" ותוצאתם הייתה הפוכה לחלוטין.