עם כל יום שעובר מאז חטיפתו, גלעד שליט, הנער בבור שביו, הוא פחות ופחות אדם, צעיר, חייל, שבוי, בן, אח, חבר, ויותר ויותר נושא אבסטרקטי במרכזו של ויכוח החוזר על עצמו ועל כל טעמיו עד זרה. הוא הולך ומאבד מאנושיותו הטראגית ונמצא בתהליך של התאבנות לתוך מושג המהווה חלק מאין האונים הקיומי המלווה אותנו בחיינו כאן בארץ הזאת שגבולה המוכר היחיד הוא גבול העוינות והאיבה והמלחמה והטרור.
התרגלנו. הפכנו את גלעד שליט לקודקודה של דילמה מוסרית כביכול. פדיון שבוי אחד שמותו בשבי וודאי, תמורת שחרור רוצחים שאולי, רק אולי, ישובו לרצוח, או הפקרת אומלל אחד לגורלו כדי לחסוך חיי קרבנות הרוצחים המשוחררים שישובו לבטח, כמו שההיסטוריה אינה שוכחת, לרצוח עוד ועוד. אין לאיש מן השורה מושג, גם בממלכת ההדלפות השוקקת הישראלית, מה טיבה של העסקה שהוצעה ולא הוסכמה, ועל מה בדיוק דנים, ומה מעכב, ומה מונע, ומה יאיץ ויבשיל לחילוף השבויים האסימטרי עד אימה, אבל לכל אחד בישראל, לאורכה של השורה כולה, יש מושג מה טיבה של הדילמה המוסרית, ובה, ולא בגלעד, דשים הכל ודשים כבר חמש שנים.
כפי שרבים, אולי הרוב, אומרים בכל מחיר, אומרים אחרים, גם הם אולי הרוב, לא בכל מחיר. אלה אחראים רק לגלעד ולאמו ולאביו, ואלה אחראים גם לכלל ישראל, ואלה גם אלה, מול אוהל המחאה שהפך למשכן קבע בירושלים הצר מהכיל את השקט המאופק והאצילי של הזעקה של הורי גלעד, עוסקים בדילמה שנתנו לה שם גלעד אבל היא לא גלעד. האוהל הפך להיות חלק מן הפולמוס המנותק מן הכאב שקורע אנשים בשר ודם ונהיה אוהל של נוף מנופי הארץ הזאת. גם הדילמה. אבל לא גלעד. הוא רחוק. הוא לא בארץ.
זה החטא. גלעד אינו גלעד עוד. אין לו גובה. אין לו משקל. אין לו לב. אין לו לחץ דם. אין לו זיכרונות. אין לו חלומות. אין לו געגועים. אין לו חלומות. גם יקיצה אין לו. הוא מושג. אינני מאוהב בסיסמה "עוד גלעד חי" אבל אם משמעותה היא כי עדיין הנער הוא נער ולא סעיף בויכוח פסוודו אתי או כאילו הלכתי או לכאורה ביטחוני, אלא נער בשר ודם, חי, ולא נושא, נושם, ולא תזה, אזי אני מקבל אותה. עוד גלעד גלעד. אבל עד מתי?
ברור מאליו כי ראש הממשלה, המכהן וזה שכיהן לפניו וכל שריהם וכל יועציהם המשפטיים והאזרחיים והצבאים והגלויים והנסתרים עושים את הכל ולמעלה מזה כדי לשחרר את גלעד. אלא מה? לא יעשו? אלא שעל-פי הידוע לנו, יש משהו בתנאי הכשרת העסקה המונע מהם לחצות את גבול העשייה הלכה למעשה מפני שאם יעשו את הדבר הממשי.
אם יגיעו להסכמה לתנאי העסקה, הם יציבו את עצמם בגדה האחת של הויכוח הפסוודו אתי ויחטאו לפי המחנה בו הם בוחרים לחנות, לעיקרון של אחריותם לכלל ישראל הגוברת על אחריותם לאיש האחד ששמו גלעד. ומכאן פשוט, אין לגלעד החי כל סיכוי. הוא משלם בשביו הממוטט את מחיר ניצחון התזה המוסרית האחת.
אסור לעשות את זאת. זה לא אנושי. זה לא נכון. זאת קונסטרוקציה הנראית כדבקות בעיקרון מוסרי אבל למעשה זאת בריחה מן ההבנה כי החיים בנויים על קבלת אחריות גם למה שנראה אקדמית כבעייתי מוסרית. ההבדל בין מדינה מוסרית לבין מדינה בלתי מוסרית הוא כי מדינה מוסרית אינה עושה עוולות מיותרות אלא אם היא נאלצת לעוות היא מקבלת על עצמה את מלוא האחריות לביצוע החלטה שיש עימה אולי גם פגימה מוסרית שאי-אפשר להימלט ממנה.
במצב של אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי, יוצרי קודם תמיד ליצרי. להחזיר לגלעד את ממד הנער שנברא בצלם ושאי-אפשר להניח לו לגלוש לגיא בו לא יהיה אלא מושג בויכוח אתי, הוא היענות ליוצרי, והכנעת יצרי. היענות קודמת לכניעה.
אין ספק ששחרור רוצחים לבתיהם הסמוכים לבתינו כרוך בסכנה כמו שאין ספק כי יש אנשי ביטחון בעלי מקצוע מובהקים היודעים תשובות אמינות ככל האפשר לקידום הסכנה הזאת. גם אין ספק שיש גם אנשי מקצוע האומרים כי אין לכך תשובה הולמת והסכנה ממשית מדי ואסור לתת לה סיכוי גם במחיר חייו של גלעד. ויכוח. נכון. מי צודק? אין אנו יודעים. בוויכוח כזה אין הכרעה מי צודק. אפילו אם יתרחש הגרוע מכל אין הכרעה, ואפילו ייגמר הכל בשלום אין הכרעה. אבל בויכוח הזה נפלה כבר הכרעה אחת-גלעד, הוא עצמו, הוא גופו, הולך לא עלינו ואיננו, הולך ונעלם, הולך והופך לנושא המתנתק באורח מזעזע מנשמת אפו.
אם חלילה ילך התהליך הזה עוד ועוד בדרכו, ואם חלילה יעברו עוד ימים וינקפו עוד שבועות וחדשים ואוי לנו גם מעוד שנים, לא נינקה מן המשקל הנורא של חטאה מעיקה בעוצמה היסטורית על שבן מבנינו, אחד, לא יחיד מול רבים, אחד לאביו ולאמו ולנו, בן אחד, חדל אי שם במרחב של הזמן שלנו להיות איש והיה לנושא. ההיסטוריה תסביר. אבל לא תנקה.