ממשלת ישראל וצה"ל אינם עקביים לגבי הצהרותיהם בנוגע לכוחות הביטחון של הרש"פ. בהצהרות ציבוריות, ישראל חוזרת ומשבחת את כוחות הביטחון של הרש"פ ואת שיתוף הפעולה שלהם עם צה"ל והמשטרה. אך בשיחות פרטיות, ולעיתים גם בפומבי, פקידים ומפקדים ישראלים הביעו דאגה שהמערב בונה כוח צבאי פלשתיני יעיל המתאמן להתקפות נגד מטרות יהודיות. פקידים אלו טוענים שישראל איננה בוטחת כליל בכוחות הביטחון של הרש"פ. כתוצאה מכך, ישראל מסרבת לחדש סיורי ביטחון משותפים עם יחידות של הרש"פ ולעסוק בשיתוף פעולה מודיעיני. דאגת מפתח ישראלית היא שהרש"פ מארגנת חוליות שיעסקו בחבלה ובמארבים נגד אזרחים וחיילים ישראלים. במאי 2010, מפקד פיקוד מרכז דאז, האלוף אבי מזרחי, שמאוחר יותר הפך למפקד זרוע היבשה של צה"ל, טען שאפילו ליחידות קטנות של הרש"פ יש את היכולת לשתק קהילות יהודיות ביהודה ובשומרון, וכן את ירושלים. מזרחי אף תיאר את שירות הביטחון של הרש"פ כ"כוח חיל רגלים נאות" והביע דאגה לגבי נפגעים ישראלים בכל עימות שיבוא איתם¹⁶. ארה"ב אישרה שמטרה מרכזית בפיתוח כוחות הביטחון הלאומי של הרש"פ, למשל, היא כדי לתפקד כ"יחידה קטנה או כעוצבה בגודל של פלוגה, בסגנון צבאי. זה היה כולל השימוש בטקטיקות שמשתמשות בהן קבוצות של "טקטיקות וכלי נשק מיוחדים" בארה"ב¹⁷. בעיה נוספת היא שהרש"פ לא יישמה כל הגבלות על כוחות הביטחון שלה. לפי תוכנית האימונים של ארה"ב, רק כוחות הביטחון הלאומי של הרש"פ היו אמורים להיות מצוידים ומאומנים לפעולות צבאיות. אך עבאס נתן אישור למשמר הנשיאותי לנהל משימות דמוי-משטרתיות, מה שמהווה עבירה על המנדט המקורי של הכוח וחופף את כוח הביטחון הלאומי¹⁸.

1. על ארה"ב והאיחוד האירופי לנהל בחינה מחודשת לכוחות הביטחון של הרש"פ על-מנת לקבוע אם הם יוכלו לשמור על הסדר בהיעדר הקמת מדינה פלשתינית ב-2012. זה דורש בחינה אמיתית של יכולות אכיפת חוק של הרש"פ לרבות שליטה אזרחית. 2. על תורמים מערביים לקשור סיוע עתידי לכוחות הביטחון של הרש"פ בשיפור ניכר ביחסי זכויות האדם שלהם. בלי זה, לא תהיה כל משמעות להתחייבות פלשתינית לשמור על החוק והסדר. 3. פיתוח כוחות הרש"פ צריך להיות בתיאום מלא עם ישראל על-מנת להבטיח שלא יהפכו לכוח שיהווה איום על חיי יהודים. 4. סיוע לכוחות ביטחון של הרש"פ צריך להיות מלווה בתהליך פוליטי שייסד בחירות דמוקרטיות, כולל למשרד נשיא הרשות. כבר יותר מחמש שנים שהרש"פ נעדרת רשות מחוקקת, מה שהפך את השלטון הפלשתיני לדיקטטורה אמיתית. 5. יש לעודד את הרש"פ לכונן מיידית רשות שופטת עצמאית שבה שופטים, תובעים ועורכי דין יוכלו לפעול בחופשיות. זו חייבת להיות מטרה מרכזית של המשטרה האזרחית וכן של שירותי המודיעין.

בגלל התעקשות אמריקנית שכוחות הביטחון יושארו בני ערובה לייסוד מדינה פלשתינית, דיפלומטים באזור מודאגים לגבי מה יקרה במידה שמטרה זו תיכשל. כלומר, מה יקרה לרש"פ, שלא לדבר על כוחות הביטחון שלה, אם ישראל והרש"פ לא יגיעו לידי הסכם לכינון מדינה פלשתינית עד 2012? בנקודה מסוימת, עבאס בעצמו איים לפרק את הרש"פ, מה שגרם לבהלה אצל חברים בכירים בפת"ח. בדצמבר 2010, ראש מערך הביטחון לשעבר, מוחמד דחלאן, שמאוחר יותר הוגלה על-ידי עבאס, הזהיר מפני פירוק הרש"פ שיצית כאוס בכל האזור ויביא לידי מצב של מיליציות עצמאיות בשטח. דחלאן, בניגוד לדיווחי ארה"ב והאיחוד האירופי, טען שהרש"פ מחזיקה ב-60,000 שוטרים בכוחות הביטחון שלה, ולא ניתן לפטר אותם בלי השלכות חמורות²⁶. כבר יש סימנים לפלגנות בתוך כוחות הביטחון של הרש"פ. דחלאן, למשל, מגייס קצינים בכירים לתמוך בו בכל מאמץ להפיל את עבאס. גם חברים אחרים בוועדה המרכזית של הפת"ח עסוקים בקשירת בריתות, לעיתים קרובות בעזרת ארצות-ערב וארצות מערביות. עם הנהגה מזדקנת וחלשה, כוחות הביטחון של הרש"פ עלולים להתדרדר לנקודה שכבר לא יהיו נאמנים למפקדיהם או אפילו לעבאס. תסריטים דומים כבר התרחשו במדינות-ערב אחרות כמו עירק, לבנון, תוניסיה, תימן ולאחרונה גם מצרים. ההבדל הוא בכך שכל כוחות הביטחון של הרש"פ, בדומה למה שהתרחש בשנת 2000, ייסחפו לתחרות של הוכחת עוצמת התעוזה שלהם בהתקפות נגד יהודים. התחזית למתיחות יכולה לגדול בזמן שמשטר עבאס בא תחת מתקפת ביקורת על מה שהפלשתינים רואים כמחוות כלפי ישראל, מה שלפחות פרשן מרכזי אחד אמר שיכול למוטט את הנהגת הרש"פ כולו²⁷. כבר עכשיו, יש עדות למתיחות מאורגנת על-ידי הרש"פ נגד אזרחים ישראלים, עם מתפרעים הכוללים קצינים שלא בתפקיד²⁸. בנקודה זו, אימון וציוד אמריקני יוכלו להפוך יחידות של הרש"פ לחוליות טרור מקצועיות שיגבו מחיר כבד מאזרחי ישראל. עם נוכחות אזרחית אמריקנית גדולה בכמה מערי ישראל, כולל ירושלים ותל אביב, ארה"ב עשויה לעמוד מול מצב שכלי הנשק והציוד שלה ישמשו על-ידי כוחות פלשתיניים להרג אמריקנים ולהפצת טרור בכל האזור. יותר מכך, בהתחשב באי-שקט הגובר בירדן השכנה, ייתכן מצב ששכירי חרב פלשתינים יגויסו גם להתקפה נגד הממלכה ההאשמית, שוב בעזרת ציוד וכלי נשק אמריקניים ובהפעלת שיטות אימונם. אין פלא, אם כך, שישנה התנגדות רחבה בתוך ההנהגה הירדנית להצעה אמריקנית לסיורי ביטחון משותפים לאורך נהר הירדן כחלק מן התוכנית להקמת מדינה פלשתינית²⁹. במקום זה, ירדן הגבירה את הפיקוח שלה על פעילויות כוחות הביטחון של הרש"פ מחשש שיחידות אלו עשויות לפנות מזרחה באותה קלות ממערבה.

1. דוח של ארגון ערבי לזכויות אדם בבריטניה, ינואר 2011. 2. שם. 3. קבוצת המשבר הבינלאומית: "לרבע את העיגול: רפורמת ביטחון פלשתיני תחת כיבוש", ספטמבר 2010. 4. משרד הדדיות ממשלתית (ארה"ב). "סיוע אמריקני הנו אמון וציוד כוחות ביטחון, אך התוכנית זקוקה למדוד התקדמות ועומדת מול אילוצים ליוגיסטים". 5. "תיקון חלונות שבורים: רפורמה בסקטור הביטחוני בפלשתין, לבנון ותימן", דוח תרומת קרנגי לשלום בינלאומי. אוקטובר 2009. 6. ארגון ערבי לזכויות אדם בבריטניה, ינואר 2011. 7. דוח ICG (קבוצת משבר בינלאומי). 8. דוח GAO (משרד לאחריויות ממשלתית). 9. דוח ICG (קבוצת משבר בינלאומית). 10. שם. 11. שם. 12. דוח ה-GAO (משרד האחריויות הממשלתית של ארה"ב). 13. דוח ICG (קבוצת משבר בינלאומי). 14. שם. 15. דוח ה-GAP (משרד האחריויות הממשלתית של ארה"ב). 16. הארץ, 17 במאי 2010. 17. דוח ה-GAO (משרד האחריויות הממשלתית של ארה"ב). 18. שם. 19. דוח ICG (קבוצת משבר בינלאומי). 20. המועצה הפלשתינית לארגוני זכויות אדם. 23 בינואר 2003. 21. דוח ICG (קבוצת משבר בינלאומי). 22. שם. 23. שם. 24. תעתיק של הרש"פ של פגישת סאאב עראקת–דייטון. יוני 2009. פורסם על-ידי אל-ג'זירה ב-25 בינואר 2011. 25. דוח ICG. 26. מתוך ראיון עם דחלאן לתקשורת הערבית. דצמבר 2010. 27. קלאד אבו טומא. ג'רוזלם פוסט. 25 בינואר 2011. 28. קצין צה"ל. 30 בינואר 2011. 29. ניוזליין מזרח התיכון. 21 בינואר 2011.

למרות מאמצי הרש"פ, סוכנויות הביטחון המובילות סירבו עד כה לשקול תיאום ואחריותיות משמעותית. שר הפנים של הרש"פ, אל-עלי, נכשל במאמציו להציג מפכ"ל שתפקידו היה לפקח על כל סוכנויות הביטחון. בשלב מסוים, המשטרה האזרחית נתנה את הסכמתה, אך השב"כ וכוחות הביטחון הלאומי התנגדו. מנגנון ביטחון המסכל אמר שיסכים בתנאי שיוכל למנות את המפכ"ל הפנימי שלו-עצמו¹⁴. הסוכנויות גם נלחמו נגד המדיניות של פיאד לאחריותיות כספית, כשהשב"כ הפלשתיני והמנגנון לביטחון מסכל עדיין מקבלים סיוע משמעותי משירותי מודיעין מערביים וערביים. הסוכנויות גם לא הסכימו לגבי משימות בסיסיות, מה שהוביל לוויכוחים תמידיים על סמכות ומבצעים. ויכוח ענק היה על איזו סוכנות תוביל את התקפת הרש"פ נגד החמאס, כאשר השב"כ והמנגנון לביטחון מסכל מצהירים כל אחד בנפרד שזה בתחום אחריותו. בידוק שבוצע ב-2010 על-ידי משרד הפנים של הרש"פ העלה שהשב"כ הפלשתיני ומנגנון ביטחון המסכל התווכחו ביניהם לגבי הסמכות על 60% מכלל משימות הביטחון. המשטרה הפלשתינית נמצאת ביריבות גם עם כוחות הביטחון הלאומי. ארה"ב אינה שבעת-רצון מקצב התוכניות של האיחוד האירופי להרחיב ולצייד את כוחות הביטחון הלאומי. כתוצאה מכך, וושינגטון ראתה בכוחות הביטחון הלאומי כגיבוי למשטרה האזרחית, ובשנת 2008 נתנה אישור להכפלת מספר הגדודים של כוחות הביטחון הלאומי מ-5 ל-10¹⁵. כעת כוחות הביטחון הלאומי מסיירים בכמה ערים בגדה המערבית, במיוחד ברמאללה - מה שגורם להגברת המתח עם מפקדי המשטרה.

כוחות הביטחון הלאומי מוערכים כמקור לצבא הפלשתיני העתידי³. אפילו ארה"ב רואה בכוחות הביטחון הלאומי כמעין האח התאום של המשמר הלאומי של ארה"ב, כלומר, יחידה עם יותר שיניים מאשר כוח משטרתי המופקד על הסדר הציבורי ומעט פחות משל לכוח צבאי מפותח. ארה"ב מיקדה את מאמץ ההכשרה שלה בכוחות הביטחון הלאומי, המונה כ-7,000 שוטרים ורואה את הכוח הופך לזַ'נְדַּרְמֶרְיָה בסגנון אירופי. כוח הביטחון הלאומי, בפיקודו של מֵיְג'וֹר גֶּ'נֶרָל דיאב אל-עלי, אומן בטקטיקות צבאיות ומספק תמיכה אסטרטגית לכוחות ביטחון אחרים, במיוחד להכנעת הפגנות המוניות של האופוזיציה האיסלאמית. כחלק מתוכנית להגדלת הכוח ל-40,000 שוטרים, ארה"ב אימנה שישה גדודים של כוחות הביטחון הלאומי במרכז האימונים של המשטרה הבינלאומית הירדנית שמחוץ לעמאן. הקורס, שנמשך 19 שבועות, ושמפקדי הביטחון של הרש"פ ביקרו אותו קשות, באומרם שהיה בלתי אפקטיבי, הועבר על-ידי מדריכים מאוסטרליה, מארה"ב ומירדן, שרבים מהם הועסקו על-ידי החברה האמריקנית DynCorps International. האימון היה אמור לפרוס גדוד של כוחות הביטחון הלאומי בתשעה מתוך עשרה מחוזות פלשתיניים בגדה המערבית⁴. המחוזות ג'נין וטובאס נחשבו ליחידה ביטחונית אחת. למרות הביקורת על האימון הירדני, רבים משוטרי הרש"פ טוענים שהגדודים שסיימו את הקורס הם המקצועיים ביותר בכוחות הביטחון.

ישנן שש יחידות מודיעין וביטחון מרכזיות ברש"פ. המשימות שלהן לעיתים קרובות חופפות והיריבות בין חלק מן היחידות הגיעה לנקודה שיש מעט מאוד שיתוף פעולה ביניהן. שר הפנים של הרש"פ לא מילא אחר הוראותיו של עבאס, לפקח על תיאום בין סוכנויות אלו, שהרבה מהן גם התנגדו לרפורמות ולשיקום. הסיבה העיקרית ליריבות היא שמנגנוני הביטחון והמודיעין השונים משקיפים על חלקים שונים מן החברה הפלשתינית, כאשר הנוקשים ביותר הם מן כוחות צבאיים פלשתיניים הבאים מעירק, מירדן, מלבנון ומתוניסיה. למרות הכוחות הרשמיים, עבאס הקדיש מעט מאוד זמן בפיקוח על כוחות הביטחון, כאשר הוא משאיר את המשימה הזאת בידי מזכירו הצבאי, תת-אלוף ג'יהאד אל ג'איוסי, וכן בידי ראש ממשלת הרש"פ, ד"ר סאלם פיאד ולשר הפנים, ד"ר סעיד אבו-עלי.

במקביל, המשמר הנשיאותי סירב להבהיר את תפקידו בתשתיות הביטחון של הרש"פ. החשש הישראלי הוא שעד 2012, המשמר הנשיאותי יכלול אלמנט נוסף של כוח מזוין פלשתיני. תגובת ישראל לא נשמעת, אך יחד עם זאת נאמר שבמאמצים חשאיים, השב"כ הישראלי חדר אל תוך כל אחת מסוכנויות הביטחון של הרש"פ, ואף תוגברו ב-2010¹⁹. באותו זמן, ישראל עיכבה תוכניות לפרויקטים של רכש שונים, עבור כוחות הביטחון של הרש"פ, שכוללים תוכניות רוסיות ואמריקניות לצייד את הרש"פ בנגמ"שים BRDM, בציוד מעקב, במערכות לראיית לילה ובאמצעי תקשורת טקטיים מקודדים. ממרס 2010, שני גדודי כוחות הביטחון הלאומיים קיבלו רק 14% מדרישות הציוד שלהם, הכוללות קסדות, אפודים משוריינים ואמצעי תקשורת.

במשך שנים רבות המודיעין הצבאי נוהל על-ידי מוסא, אחיינו של ערפאת, שניצל את תפקידו לצבירת הון עתק ולעינויי מתנגדיו. בעקבות הירצחו של מוסא ב-2007, עבאס הידק את הפיקוח על המודיעין הצבאי, והורה לחקור את כוחות הביטחון ולהעמיד לדין את האשמים. המודיעין הצבאי, המונה כ-2,000 חיילים, משתתף בפעילויות של המודיעין האזרחי, בדרך כלל יחד עם השב"כ הפלשתיני. המודיעין הצבאי גם מפעיל רשת בתי מעצר משלו ואחראי על 11 בתי סוהר⁶. מפקדים רבים מן המודיעין הצבאי אומנו בחו"ל, כולל באלג'יר ובפקיסטן. כוח מרכזי אחר, אך לא בתחום של אכיפת החוק, הוא ההגנה האזרחית. ההגנה האזרחית נמצאת תחת פיקוחו של משרד הפנים הפלשתיני ומתמקדת בעיקר בתחום מניעת שריפות ותגובה לתאונות מרכזיות, כולל תאונות דרכים. הכוח, המונה כ-2,000 איש, גם אחראי על תחום התגובה לאסונות טבע ולהתפשטות מגיפות. הרש"פ גם מחזיק בכוח ענק לא פעיל, שפעל ברצועת עזה עד השלטת החמאס על האזור ב-2007. 36,000 שוטרי ביטחון שפעלו ברצועת עזה כבר לא מתייצבים לעבודה, אך יחד עם זאת ממשיכים לקבל משכורת חודשית. חלק משוטרים אלו עברו לארצות אחרות כמו מצרים וירדן, כאשר אחרים הצליחו להתיישב מחדש בגדה המערבית.

מנגנון ביטחון המסכל נחשב ככוח הביטחון החזק ביותר ברש"פ. למרות שחסרה לו כמות החיילים שבכוח הביטחון הלאומי, מנגנון ביטחון המסכל הוא היחידה הממושמעת ביותר שהוקצתה לתפקיד לעצירת פעולות החמאס בגדה המערבית. מנגנון ביטחון המסכל עבר אימונים על-ידי סוכנות המודיעין המרכזית של ארה"ב וכן אצל המודיעין הבריטי והצרפתי. מנגנון ביטחון המסכל, המונה 4,000 חיילים, בפיקודו של זיאב האב אל-ריא, פיתח רשת ענקית של מלשינים-בתשלום העוקבים אחר כל פעילות של האופוזיציה. הסוכנות, המפעילה 17 בתי מעצר, זכתה בתואר של מפרת זכויות האדם הגרועה ביותר מתוך מערכת הביטחון של הרש"פ.

המשטרה האזרחית היא הגדולה והמודרנית ביותר בין כוחות הביטחון של הרש"פ. המשטרה האזרחית מונה כ-8,000 שוטרים שהוקצו להם פעולות נגד פשע, כולל תחבורה, סיורים וכן תגבור ליחידות ביטחון אחרות. האיחוד האירופי אחראי לשיקום ולפיתוח המשטרה, ובמשך שלוש השנים האחרונות העביר להם יותר מ-100 מיליון דולר בסיוע למטרות הכשרה וציוד. רוב הכסף נשפך אל תוך תשתית מנגנוני הביטחון, כגון חידוש מטה המשטרה בחברון ובשכם. האיחוד האירופי גם סייע בתוכניות הרש"פ לפתוח מחדש 37 תחנות משטרה הפזורות בגדה המערבית. משטרת הרש"פ הקימה יחידות חדשות להגנת המערכת המשפטית ותיירים, ולביצוע פעולות מיוחדות. המפקד הראשי של המשטרה האזרחית, מייג'ור ג'נרל חמזה עטאללה, נחשב לבכיר הביטחון הפרו-מערבי ביותר ברש"פ.

המשמר הנשיאותי הוא למעשה ניסיון להחיות את כוח 17 הישן של יו"ר הרש"פ המנוח, יאסר ערפאת. מאז 2005, המשמר הנשיאותי, בהנהגת תת-אלוף מוניר זאבי, היה תחת שליטתו הישירה של עבאס ותפקידו לאבטח את היו"ר וכן פקידים בכירים ברש"פ. אך נעשה גם שימוש תדיר במשמר בפעולות התנגדות-מרד, במיוחד נגד החמאס והג'יהאד האיסלאמי. הכוח, שמונה כ-2,500 חיילים, גם הוקצה להכנעת הפגנות. המשמר הנשיאותי ייסד את הגדוד ה-3, שתפקידו להתמקד בתופעות של התנגדות-מרד ולתת תמיכה לסוכנויות אחרות בקמפיין נגד החמאס ולכוחות התנגדות אחרים. כשהוא שומר על פרופיל נמוך, הסטייט-דיפרטמנט של ארה"ב מכשיר את המשמר הנשיאותי במיומנויות כגון איתור פצצות, מהירות תגובה, מעקב, נשק, חקירות וניהול. לצורך כך, וושינגטון צייד אותם במחשבים, בציוד מעקב, ברכבים ובמדים, בזמן שמצרים וירדן סיפקו להם נשק. יש המודאגים מכך שהרש"פ לא מבהירה את תפקיד המשמר הנשיאותי.

הגדילה והשיפור בכוחות הביטחון של הרש"פ לא הניבו תמיכה מן העם הפלשתיני. הסיבה העיקרית לכך היא שכמעט כל כוחות הביטחון של הרש"פ מעורבים בפגיעה באזרחים פלשתינים. השחיתות האלימה אצל כוחות הביטחון של הרש"פ היא ללא מעצורים, עם סחיטת אנשי עסקים פלשתינים, בין אם בחנויותיהם או במחסומים. ההתנגדות עד כדי כך בלתי נסבלת, עד שעורכי הדין של העצירים הביטחוניים הושלכו לכלא ללא כתבי אישום²⁰. אפילו המועצה העצמאית הפלשתינית לזכויות אדם דיווחה על גידול במספר מקרי העינויים של העצירים. הקונצנזוס אפילו בין חברי ארגון החמאס הנוקשים ביותר הוא שההתאכזרות של הרש"פ היא מעל ומעבר לזו של צה"ל בכל תקופה שהיא מאז 1967. הרש"פ התעקשה שהיא לא מתעלמת מזכויות אדם. נאמר על שר הפנים הפלשתיני שהוא פיטר או הוריד בדרגה קרוב ל-50 קצינים שנמצאו כמפרי זכויות אדם. אך קבוצות זכויות אדם פלשתיניות לא הצליחו לאמת את הטענה הזו. במקום זה, קבוצות זכויות האדם טענו שקצינים בכירים המעורבים בעינויים עשו זאת ללא כל גינוי מצד מפקדיהם והכי הרבה שנעשה לגביהם, זה שהועברו לשרת באזורים אחרים²¹. האלמנט המקומם ביותר בעניין הפרות זכויות האדם של הרש"פ הוא שסוכנויות הביטחון מתפקדות כזרוע של תנועת הפת"ח השולטת. כל מי שאיננו חבר בתנועת הפת"ח, נחשב לאויב בפוטנציאל. כתוצאה מכך, מורים ומועמדי עובדי ציבור אחרים חייבים לעיתים קרובות להוכיח את נאמנותם לפת"ח על-ידי הצטרפות לתנועה או על-ידי הסכמה לריגול נגד תומכי חמאס. אכן, ראשי כל ששת שירותי הביטחון של הרש"פ היו חברים בכירים בפת"ח, במיוחד במועצה המהפכנית, ורוב הצוערים של הרש"פ הם גם חברים בפת"ח²². מפקדים אלו דחו את בקשות פיאד, שאינו חבר פת"ח רשמי, לשים קץ להפרות זכויות אדם ולהעניש את העבריינים. הערכה פלשתינית הסיקה ש-80% מקציני הרש"פ שייכים לפת"ח²³. ארה"ב לא עשתה דבר בקשר להפרת זכויות האדם על-ידי כוחות הביטחון של הרש"פ. ההפך הוא הנכון. ב-2009, כשתורמים מערביים אחרים הביעו דאגה נוכח נושא העינויים וההתעללות המשתוללת בבתי הסוהר של הרש"פ, וושינגטון, לעומתם, הגדילה באופן משמעותי את התקציב שלה לכוחות הביטחון של הרש"פ ל-80 מיליון דולר. דייטון קיבל הוראות מהשליח המיוחד של ארה"ב, ג'ורג' מיטשל, להרחיב ולהאיץ תוכניות ביטחון לכלול גם את המשטרה, שהיא בתחום של האיחוד האירופי. בפגישה שהתקיימה ביוני 2009, דייטון עודד את קמפיין האנטי-חמאס של סוכנויות המודיעין של הרש"פ, למרות הודאתו שתורמים נחרדו מהדיווחים על עינויי העצורים האיסלאמיסטים בבתי הסוהר בגדה המערבית²⁴. פיאד ביקש לשמור על כוחות הביטחון תחת שליטתו הישירה. אך יש גבולות ברורים לכוח שלו. בשנת 2010, פיאד הוזהר על-ידי ראשי הביטחון שכישלון בשיחות בין ישראל לרש"פ יפגע במשמעת בין כוחות הביטחון. ההזהרה זכתה לגיבוי של הוועדה המרכזית של הפת"ח, המכילה לפחות ארבעה ראשי ביטחון לשעבר עם השפעה משמעותית על כוחות הרש"פ. כתוצאה מכך, ראש הממשלה הפלשתיני הגיע להבנה שהוא למעשה נותר חסר-אונים לאכוף משמעת אצל קציני הפת"ח, במיוחד כלפי אלו עם קשרים להנהגת הפת"ח²⁵. ההנהגה נחלקה לפלגים של בעד ונגד עבאס - מה שהופך לבלתי אפשרי לראש הממשלה הפלשתיני להגיע להסדר כלשהו עם הפת"ח. בעיה נוספת הייתה התעקשותה של הרש"פ להרחיב את תוכניות ההתקוממות–נגד שלה. המשרד לתיאום ביטחוני של ארה"ב שוקל פיתוח של כוחות CI (ביון-נגדי) מיוחדים לפעול נגד התשתית הצבאית של החמאס. אך ישראל מאמינה שמטרת הרש"פ היא ליצור יחידת קומנדו שתתקוף מטרות יהודיות.

עד עכשיו, הרש"פ סירב לבקשתם של תורמים מערביים לבצע רפורמות, בעיקר מפני התנגדות סוכנויות הביטחון ובכירים בתנועת הפת"ח השולטת. הרפורמות האמיתיות היחידות שהתרחשו מאז 2005 הן העברת הסמכויות הכספיות מידי עבאס לראש הממשלה סלאם פיאד⁷. מהלך זה הוריד באופן משמעותי את הסמכות של כמה ראשי ביטחון של הרש"פ, שעד 2008 היו משלמים לחייליהם ישירות, לעיתים לאחר שהסירו תשלומים שונים מן המשכורות שלהם. תחום נוסף של רפורמה הוא הוצאתם לפנסיה של אלפי מפקדי רש"פ מבוגרים ששירתו בצבא השחרור פלשתין ברחבי העולם הערבי. במשך חמש השנים האחרונות יצאו לגמלאות כ-90% מן המפקדים מעל גיל 60 וקיבלו פנסיות משמעותיות. ברוב המקרים, מפקדים אלו קיבלו משכורות עבור עבודה וירטואלית או שטחית ביותר. אך עדיין, גודלם הממשי של כוחות הביטחון של הרש"פ הוא בגדר נעלם. ב-2007 הרש"פ סיפק משכורות ל-86,000 עובדים פעילים ובגמלאות⁸. מאמצי תוכניות הרפורמות של בריטניה וארה"ב לא הצליחו לייעל את כוחות הביטחון של הרש"פ. מאז 2002, הרש"פ דחה מאמצים למזג כ-13 סוכנויות ביטחון אל תוך שלושה סניפים. תוכנית הרפורמה קראה לכוח ביטחון פנימי, הכולל בתוכו המשטרה, מנגנון ביטחון המסכל והגנה אזרחית, שיהיו כולם תחת שליטתו של משרד הפנים. הסוכנות האחרונה הייתה של כוח לאומי המכיל את כוח הביטחון הלאומי, מודיעין צבאי, משטרת חיל הים ומשמר נשיאותי תחת פיקודו של יו"ר הרש"פ, כאשר שירותי מודיעין הכללי מתפקדים כסוכנות מודיעין חיצונית. המודיעין הצבאי והמשמר הנשיאותי אכן כבר התמזגו אל תוך כוחות הביטחון הלאומי, אך מעשית הם ממשיכים לתפקד כסוכנויות נפרדות⁹. הצעד הכי מתקבל על הדעת לקראת ייעול, נעשה בסוף שנת 2009 כאשר התמנה האלוף מאג'יד פארג' לעמוד בראש שירות המודיעין הכללי והמודיעין הצבאי. פארג', הנחשב לאחד מן הקצינים המקצועיים ביותר ברש"פ, הצליח להשיג שיתוף פעולה בין שירות המודיעין הכללי והמודיעין הצבאי, ופעל לעבוד ביתר תיאום עם מנגנון הביטחון המסכל. סיבה עיקרית להיעדר רפורמה בשירותי הביטחון של הרש"פ נובעת מכוונת התורמים המערביים, במיוחד ארה"ב. ממשלי הנשיא ג'ורג' בוש וברק אובמה התייחסו לכוחות הביטחון של הרש"פ יותר כאמצעי לייסוד מדינה פלשתינית עצמאית, מאשר כאמצעי לאכיפת חוק והגנת משטר. למשך זמן ארוך, הסטייט-דיפרטמנט לא הפעיל כל פיקוח על מאמצי ביטחון של ארה"ב בתוך כוחות הביטחון של הרש"פ, כולל האפקטיביות של תוכניות אימון והצטיידות. אכן, חברים לשעבר ממשרד לתיאום ביטחוני של ארה"ב התייחסו למאמץ כולו כסתירה במהותה. מצד אחד, וושינגטון מבקשת רפורמת ביטחון, כאשר מצד שני היא מנסה להגביר תמידית את כוחות הביטחון של הרש"פ. האמתלה להגברת הכוחות היא על-מנת לפתח צבא שיהיה מסוגל להכניע את האויבים שלו, שלפי הרש"פ זה בעצם אומר - ישראל. רפורמת ביטחון מתמקדת בדרישות הכוללות תיאום ושליטה אזרחית¹⁰. במקרה זה, הצטיידות כוחות הביטחון הייתה צריכה להיות האלמנט האחרון, אך וושינגטון שמה אותה בעדיפות ראשונה. במקביל, הסיכויים לרפורמת ביטחון נראים כה לא מבטיחים, עד שרבים מן התורמים המערביים נסוגו בשקט מן המאמץ ובמקום זה מתמקדים בצורך למבנה פיקודי ברור¹¹. אכן, גם הסטייט-דיפרטמנט וגם המשרד לתיאום ביטחוני של ארה"ב לא השכילו לכונן אינדיקטורים ברורים למבחן תוצאה מדיד להערכת התקדמות הרפורמות. כתוצאה מכך, לאחר שלוש שנים של מאמצים אינטנסיביים, לקונגרס ולעם האמריקני אין שמץ של מושג לגבי האפקטיביות ותפקוד כוחות הביטחון של הרש"פ. הדבר היחיד אליו התייחס הסטייט-דיפרטמנט הוא לגבי גודל כוחות הביטחון של הרש"פ או זה של תוכניות האימון שלהם. כמעט שלא היה איזכור לגבי הגדרת צורכי הביטחון של הרש"פ. ובכן, כמה מעובדי משרד התיאום הביטחוני של ארה"ב טענו שלסטייט-דיפרטמנט היו מעט מאוד דרישות כלפי הרש"פ, ושאף לא דרשו לקבל לידם את הטיוטא או אינדיקטורים לביצוע הרפורמות. למשך שנה, עד נובמבר 2009, הסטייט-דיפרטמנט אפילו לא דרש מהרש"פ למסור לידיו דיווחים חודשיים. כאשר הדיווחים נמסרו לבסוף לוושינגטון, הם נעדרו נתונים חיוניים כדוגמת רמת הפשע הפלשתיני ותקריות מרד¹². הרש"פ התייחסה לגנרל קית' דייטון, שפיקח על הוצאות ה-392 מיליון דולר שקיבלו מארה"ב בין השנים 2010-2007, כמקורב מדי לישראלים. למרות עמדותיו הפומביות של דייטון, הקוראות לישראל לסגת מאזורים בגדה המערבית, הגנרל נשאר סקפטי מאוד לגבי כוונותיה ויכולות הביטחון של הרש"פ, אפילו אלו שאומנו בירדן. ב-2010 טען דייטון שהרש"פ אינה כשירה עדיין לשלוט בגדה המערבית כולה. הוא גם התנגד למערכות ביטחון של הרש"פ בחברון ובשכם. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, הצטרף לדייטון, והפך ליו"ר הקוורטט ועזר להשגת מימון לתוכניות הרש"פ. בלייר ודייטון חששו שהחמולות החזקות בחברון יתנגדו ביעילות לפעולות הרש"פ באזור חברון. הם הציעו להנהגת הרש"פ שבמקום זה, כדאי להם להישאר ממוקדים בהשגת שליטה על אזור המשתרך מג'נין ועד שכם. אך פיאד התעקש שהרש"פ תיקח על עצמה את כל המשימות, ובמיוחד בחברון - מה שמאוחר יותר הוכתר כהצלחה. בנקודה הזו, דייטון ופקידי הסטייט-דיפרטמנט לקחו לעצמם את הקרדיט. עד 2010, נוכחותו של דייטון הפכה לבלתי נסבלת עבור פקידי רש"פ רבים. חלק מן התרעומת נבע מן ההיפראקטיביות של ארה"ב, שבה דייטון פיקח על 24 קורסי הכשרה של כוחות הביטחון משנת 2008 עד 2010. ראשי עיר של הרש"פ התלוננו על כך שדייטון ביקר מפקדי ביטחון מקומיים ללא אישורם (של ראשי העיר). אחרים התרעמו על התערבותו של דייטון במדיניות ביטחונית במקום להגביל את עצמו להצטיידות ולאימון כוחות הביטחון של הרש"פ. כמו-כן, נאמר גם על דייטון שהוא שיחק תפקיד מרכזי בפיטורין של מפקד שירות הביטחון הכללי דאז, האלוף תאפיק טיראווי בשנת 2009¹³. דייטון גם היה מעורב בפריסת כוחות הביטחון הלאומי ומשמר הנשיאות שאומנו בירדן. וכן לקראת סוף כהונתו בספטמבר 2010, דייטון כבר נחשב יותר כדיפלומט מאשר ליועץ ביטחון. יורשו, סגן אלוף מיכאל מולר, שומר על פרופיל נמוך מאוד, ושלא כמו דייטון, מסרב לדבר בפומבי או להעניק ראיונות לתקשורת.

שירות המודיעין הכללי הפך ליריב הגדול ביותר של המנגנון ביטחון המסכל. מנגנון ביטחון המסכל הוקם על-ידי חברי פת"ח מקומיים, כאשר שירותי המודיעין הכלליים נמצאים תחת פיקודם של גולים פלשתינים מתוניסיה. ישנו הבדל בוטה בגישה, כאשר הפלג התוניסאי פועל בדומה לכל משטר ערבי ורואה את עצמו כמעמד המיוחס בגדה המערבית. שירותי המודיעין הכללי קיבלו סמכות להתמקד באיסוף מודיעין מחוץ לגדה המערבית ולעבוד עם מדינות-ערב ידידותיות. ה-CIA וה–16M הבריטי מסייעים הן לשירותי הביטחון הכללי והן למנגנון ביטחון המסכל, כולל העברת מזומנים מערביים למפקדים פלשתינים⁵. אך שירותי הביטחון הכללי הפכו ליריבו של מנגנון ביטחון המסכל, ומנהלים פעולות התקוממות-נגד, בעיקר נגד החמאס. במשך שלוש השנים האחרונות, הכוח גדל מכ-2,500 ל-4,000, בעיקר בשל שטף מפקדי ביטחון של הרש"פ שנמלטו מהשתלטות החמאס על רצועת עזה בשנת 2007. בניגוד למנגנון ביטחון המסכל, שירותי הביטחון הכללי עושים מאמצים לשפר את התדמית שלהם והבטיחו לקבוצות זכויות אדם פלשתיניות להעלות את הסטנדרטים, כולל הבאת קץ לשימוש בבתי משפט צבאיים בהעמדה לדין של אזרחים. הן שירותי הביטחון הכללי והן מנגנון ביטחון המסכל, פעלו תחת פיקודו של האלוף מאג'יד פארג', שמספר מנהיגים רואים בו כרמטכ"ל הפלשתיני הבא. שיפור ניכר בשירותי הביטחון הכללי טמון ביכולות המודיעין שלו. השב"כ הפלשתיני נמצא בעיצומו של אימון 1,200 מפקדים בתחומי המעקב וניתוח נתונים, כאשר 800 כבר סיימו את האימון שלהם.

על הנייר, כוחות הביטחון עברו התקדמות מהירה במשך שלוש השנים האחרונות. תוכנית האימון האמריקני הצילה את כוחות הביטחון הלאומיים של הרש"פ מאבדון והפכו אותם לכוחות החזקים ביותר של כוחות צבא למחצה-פלשתיניים. המשטרה הפלשתינית קמה לתחייה וכעת מתפקדת עם אמצעי תקשורת, תוכנה ורכבים חדישים, המשמשים אותם במשימות מגוונות. מתקני שירות המודיעין של הרש"פ השתפרו פלאים לעומת חדרי המרתף הריקים ששימשו אותם בעבר לחקירות. אך עדיין, הרש"פ לא נטשה את הנורמות שלה, של משטר טוטליטארי, ולמרות מאמצים מערביים, כוחות הביטחון ובמיוחד שירותי המודיעין פועלים בדומה לאלו הנמצאים במצרים, בלבנון ובסוריה. כוחות מודיעין וביטחון של הרש"פ עדיין ממשיכים להשתמש בעינויים על בסיס רחב ושיטתי למרות המימון והאימון המערבי¹. טכניקות העינויים בבתי סוהר של הרש"פ כוללות מכות, תלייה, תלייה מהתקרה, מכות חשמל, מניעת שינה, הטרדה מינית, כולל איום מפני אונס. התוצאה היא שלפחות שישה מתו מן העינויים שעברו בבתי כלא, ועצורים לשעבר רבים נותרו עם צלקות ונכויות פיזיות קבועות. מעצרים שרירותיים הפכו לנורמה, עם מעצרם של קרוב ל-8,640 איש מחודש אוקטובר 2007 עד אוקטובר 2010, או בקצב של 8 מעצרים ביום. אף אחד מעצורים אלו לא שוחרר מיידית, ללא התחשבות בנסיבות. במקום זה, מינימום הישארות במעצר הוא יותר מ-10 ימים, כאשר 95% מן העצורים – מפועלים פשוטים ועד פרופסורים באוניברסיטה – עברו עינויים קשים². לעיתים קרובות, העצורים עוברים עינויים לעיני קרובי משפחתם על-מנת להפעיל עליהם לחץ להודות. רוב הזמן, העצורים, שרובם כבר בילו זמן בבתי הסוהר של ישראל, הואשמו בפעולות טרור, בהמרדה ובחתירה נגד הרש"פ. למרות לחץ מערבי, הרש"פ לא נקט באמצעים נגד שוטרים שבאופן עקבי מענים את העצורים. בדומה למצרים, ירדן ותוניסיה, מדיניות העינויים של הרש"פ זורעת את השטח למתיחות אלימה בעתיד.

על פני השטח, הרשות הפלשתינית רשמה לעצמה הישג במשך חמש השנים האחרונות כשהיא פיתחה כוח ביטחון משלה. באזורים הנמצאים תחת שליטת הרש"פ, רמת הפשע נמצאת במקום הנמוך ביותר מזה שנים. ראשי הפיאודלים שהנהיגו את סוכנויות הביטחון של הרש"פ מוחלפים בשקט על-ידי אלו שאומנו על-ידי ארה"ב, קנדה והאיחוד האירופי. אך מתחת לפני השטח, כוחות הביטחון של הרש"פ מייצגים אקדח טעון שיכול בנקל להגיע לידי פיצוץ בעתיד הקרוב. ראש מנגנון הביטחון של הרש"פ, לשעבר, מוחמד דחלאן, הזהיר בעצמו שכוחות ביטחון עלולים להתפצל לתוך מיליציות יריבות שעשויים להתקיף אזרחים ישראלים ופלשתינים כאחד. סיבה אחת לדאגה היא שאין כמעט פיקוח אזרחי על כוחות הביטחון של הרש"פ. עובדה זו דרבנה כל אחד מכוחות הביטחון ליצור בסיס כוח נפרד המסוגל להביא לתוצאה של או התמוטטות של הרש"פ או למחיקת הלגיטימיות של מנהיג הרש"פ, מחמוד עבאס, שתקופת כהונתו הסתיימה למעשה באופן רשמי כבר בינואר 2010. כבר עכשיו קיימות סיעות בתוך סוכנויות הביטחון של הרש"פ שהביאו לידי חיכוך וכן לאפשרות של הפיכה על-ידי ארגון החמאס. בהשערה שפני הרש"פ לקראת עימות כלשהו עם ישראל במשך השנה הקרובה, שיתוף הפעולה עם ישראל הצטמצם ונהיה טקטי בלבד – כאשר שני הצדדים אינם נותנים אמון אחד בשני. ובינתיים, למרות שארה"ב, קנדה והאיחוד האירופי מאמנים ומממנים את כוחות הביטחון של הרש"פ, ארצות אלו לא הצליחו ליישם רפורמות משמעותיות שהיו מבטיחות שהכוחות לא יצטרפו להפיכה צבאית או יהפכו ליחידות של שכירי חרב. אכן, מקורות של אנשי קונגרס אמריקנים בכירים מזהירים שהסטייט-דיפרטמנט פיקח על תוכנית הכשרת הרש"פ ללא כל מטרות מוצקות לגבי מה הם אמורים להיות. נשאלת השאלה: האם שירותי ביטחון, אם יתפתחו, בניגוד להסכמי אוסלו ב-1993, למן כוח צבאי למחצה, או שיהפכו למחלקת משטרה? לאחר חמש שנות אימון אמריקני/קנדי/איחוד אירופי, נותרות מספר שאלות לגבי כוחות הביטחון של הרש"פ: מה הוא מספרם? כיצד נבחרים המתגייסים? מהי רמת הפיקוח? למי הם נאמנים? עד כמה החמאס ואירן חדרו לכוחות הביטחון הנאמנים לעבאס? אין מענה מכיוון וושינגטון. ממשל בוש וכן ממשל אובמה שמחו לממן את אימוני הביטחון של הרש"פ, אך עשו מעט מאוד כדי לספק שקיפות בסיסית או אפילו להגדיר מה הן מטרות כוחות הביטחון. שאלת המפתח היא, מה קורה אם מדינה עצמאית לא תקום בשנה הקרובה כפי שהנשיא אובמה חוזר ומבטיח? האם ארה"ב יכולה להפעיל מספיק השפעה על הרש"פ כדי למנוע מהם להפוך את כוחותיה המאומנים והמצוידים היטב לכוח מיליציה שתפתח בהתקפות עוצמה נמוכה מזוינות נגד ישראל או אפילו נגד ירדן השכנה? ההתמוטטות המהירה במצרים ובתוניסיה בינואר 2011, הדגימה את הפוטנציאל להתקוממות אפילו במדינות הערביות המתקדמות ביותר. למרות הכוונות הטובות ביותר של בריסל, אוטווה וושינגטון, ישראל וירדן יישאו במעמסה של כל הערכה מוטעית לגבי כוונות הרש"פ וכוחות הביטחון שלה.