הטור של פריצי

מחלוקת גסטרונומית עמוקה חוצה בין מעריצי החומוס הירושלמי לבין נאמני החומוס של אבו גוש. כך או כך, גם מסעדות אבו גוש וגם מסעדות מזרח ירושלים מלאות סועדים כל השנה, ובמיוחד בימי הפסח, שהם ימי עליית הרגל לאוכלי החמץ. "זה הפך אצלנו למעיין מסורת. יום אחרי הסדר, וגם בערב החג השני, אנחנו מגיעים לאבו גוש לנגב חומוס אצל אבו שוקי" הסביר אמיר למקומון הירושלמי, וחברו יואל הוסיף: "פעם זה היה סוג של מרד עבורנו, להגיע לכאן ולאכול פיתות. היום אנחנו כבר לא כאלה, אבל אנחנו עדיין מגיעים. קשה לי להסביר למה, אולי זה פשוט בשביל לשמור על המסורת". צא וראה. כל הגזרות שגוזרים על עמך ישראל אינן יכולות לו, והוא נשאר נאמן וממשיך לקיים את המסורת.

העיתון "דה מרקר" ביקש לקבל נתונים על מספר התיקים המשפטיים המטופלים אצל כל שופט בישראל וכמה זמן נמשך הטיפול, אולם הנהלת בתי המשפט סירבה למסור זאת. אנו משלמים לשופטים את שכרם ותנאיהם, אנו מוסיפים להם תקנים ועוזרים, מערכת המשפט שייכת לנו וחייה מאיתנו, אבל הנהלתה מסרבת למסור לנו תשובות ומידע על המתרחש. התירוץ שלהם לסירוב היה שאנו, הציבור, לא נבין את הנתונים ונסיק מהם מסקנות לא נכונות, ואילו העיתונות תנצל את המידע למתיחת ביקורת על שופטים ומערכת המשפט. יש בכך לשקף את מה שמתרחש שם, במערכת הציבורית של בתי המשפט. נראה שהקביעות והתנאים הטובים מביאים אותם לחשוב שהמידע הוא רק שלהם, זכות מלידה, מורשת הדם הכחול שלהם. רק הם מבינים מידע ונתונים. פקידים בני אלים. אנו, כל השאר, אנו סתם המון איגנורנט ומטומטם. "דה מרקר" עתר לבית המשפט המחוזי ולאחר שנתיים השופטת מוסיה ארד דחתה את תירוצי הנהלת בתי המשפט והורתה למסור לעיתון את הנתונים. היא גם הוסיפה שלדעתה אין למערכת המשפט מה להסתיר. אני מקווה שהיא צודקת, אבל להנהלת בתי המשפט יש. עובדה. היא עדין מסתירה. מה שעצוב הוא להזכר שיש לנו במדינת ישראל שר משפטים, למי שזוכר בכלל מיהו או מה הוא עושה. במשרד ממשלתי אחר היינו שואלים למה הוא שתק ומה הוא עשה בעניין, אבל במשרד המשפטים הנוכחי השר הוא רק קישוט. לפחות מאז פרישתו של דניאל פרידמן, שר המשפטים האמיתי והאחרון שהיה כאן. זה שהוסיף למערכת עשרות תקנים של שופטים נוספים לחיסול הפיגורים, והם אפילו שכחו לומר לו תודה.

סבו של גלעד שליט תקף את ראש הממשלה על שאינו מסכים לעסקה עם החמאס. בשיחה ברדיו הודה שהוא אינו יודע להתמודד עם ההשלכות והבעיות שתנבענה מהעסקה, אך הבהיר כי זכותו להלחם על הצלת נכדו. מובן וברור. זו זכותו. אבל ממול עומדת זכותי לקבל החלטות רציונאליות. זכותי לסרב לעסקה שתהפוך כל ישראלי למטרת חטיפה עתידית, לסרב לדרישה לשלם מחיר מטורף ובלתי פרופורציונאלי בעסקה מסוכנת, ולסרב להפוך מדינה שלמה כבת ערובה לחיי חייל אחד. שחרור 1,500 מחבלים תמורת חייל אחד זהו מחיר בלתי פרופורציונאלי בעליל וחובה עלינו לומר לו לא. לא אפילו למה שהממשלה בחולשתה כבר הסכימה לו. יש לבטל כל הסכמה לעסקה כזו. הממשלה בהחלט אשמה בדבר אחד: בכך שלא הכינה עדיין "סל בני ערובה" לחיי וזכויות החייל השבוי גלעד שליט. בכך שלא עצרה ביקורי משפחות אצל כל האסירים מעזה, עד שיתאפשרו ביקורים הדדיים אצל גלעד ובכך שלא טרחה לחטוף ראשי חמאס ומקורביהם לצורך עסקת חליפין. היא אשמה בכך שלא הפעילה אמצעים נוספים להגברת הלחץ בנושא, אבל היא לא אשמה במעשה שיהיה הגרוע מכל: חתימה על עסקת חילופין שתהווה תקדים לעסקת הנוראה הבאה שתידרש. הטימטום הלאומי שהחל בעסקת שחרור הנחלאים הפחדנים מחורשת הדובדבנים בלבנון חייב להיפסק היום, ובאופן ברור. ולראשי הביטחון וראשי השב"כ לשעבר: לפני שאתם שוב פותחים את הפה ומייעצים לממשלה בקול רם להכנע, בטענה שמערכת הביטחון שלנו תידע להתמודד בעתיד עם כל האתגרים שיווצרו בגלל העסקה, אבקש לקבל מכם תשובה והסבר: אם הכל אכן ביכולתכם ובשליטה מלאה, אז איך זה שמוסדות הביטחון המוצלחים שעמדתם בראשם לא הצליחו עד היום אפילו לאתר את מקום המצאו של החייל? אז לפני שאתם חותמים לנו על צ'קים פתוחים לעתיד, אנא פרעו קודם את הצ'ק של העבר. עד אז אני לא מקבל מכם חתימות חדשות.