השרפה שהבעירו אזרחי יוון בבית הכנסת בקורפו בערב חג הפסח תשע"א 2011, תוכננה מראש בקפידה. לא הכניסה הראשית נפרצה על-ידי הפורעים (צעירים? קשישים?), אשר חדרו אל מבנה האבן של בית הכנסת; האחד מתוך ארבעה, שהיו שוקקי חיים עד מלחמת העולם השניה. יש להניח, שהזדים הכירו יפה את מבואות בית הכנסת שהוקם בראשית המאה ה-19, יצאו ובאו במבואותיו בעבר הקרוב, וידעו את הפשפש האחורי שמבעדו חדרו. הם פעלו כעורכי פולחן - באישון הליל, מצוידים בחומרי בערה, אספו את ספרי הקודש אל הבמה וערמו אותם באמצעיתו של בית הכנסת היפיפה והמטופח ביד אוהבת, והעלו מדורה גדולה.
ומה סבי עליו השלום יוסף אליהו יליד קורפו היה אומר על כך? סבא סבא, היית בוודאי בוכה. רגע או רגעתיים.
ואז היית אומר לי:
- כך היה וכך הוא, ואין הפתעה. 'צריך לשמור על פאסון', הדמעות תמחנה והגו יזקף, בתי יעל.
בפסח שנת תרנ"א 1891, היה הדבר, כאשר אמי מלכה, סבתא רבתא שלך הייתה אשה צעירה. יצא הקול, כי אל חצר בית יהודי בעיר קורפו, הושלכה גופתה הערופה והערומה של נערה בת הקהילה היהודית. תושבי האי הנוצרים העלילו את שפיכת הדם על היהודים. הם התארגנו להתנפלות אלימה, ופצעו והרגו רבים מהיהודים. ואלמלא התערבות השלטונות, היו מתים רבים אף יותר. היהודים קראו לעלילת הדם הזו "הגזרה" (שווא נע באות גימ"ל מודגש בהגיה הספרדית, כמו סגול אצל האשכנזים) כמחצית מהקהילה היהודית העתיקה בקורפו היגרה לאחר "הגזרה" לכל עבר: איטליה, שוויץ או מצרים.
- סבא אהובי, ומה היה עם משפחתנו?
- אבי, סבא רבא שלך, אברהם, האמין שעתיד עם ישראל ומורשתו בארץ ישראל. הוא הצטרף אל התנועה הציונית בהנהגתו של בנימין זאב הרצל ונעשה מעריץ שלו. הרצל כתב בספרו 'מדינת היהודים' על עזיבה מוכרחת המציאות של היהודים את אירופה, שהאנטישמיות פושה בה כמו מחלה חשוכת מרפא. הרצל האמין שהיהודים יקימו מדינה לתפארת בארץ ישראל. הוא הבין שהאמנציפציה, שיוויון הזכויות ליהודים, נישואי התערובת, והפטריוטיות של יהודים למדינות האירופאיות לא תסכור את שטף הזרם האנטישמי, ומערבולתה אף תתגבר. הוא חשש, דבר וכתב על השמדת היהודים באירופה, ולכן, הוא חייב את היהודים לצאת ממנה בהקדם, והציע את הדרך המתוכננת והנעימה: "זרימת היציאה תהיה הדרגתית, ללא כל זעזוע, ועצם תחילתה תהיה כבר סוף האנטישמיות. היהודים יפרדו כידידים מכובדים, ואם יחידים ישובו אחר-כך, יתקבלו באותו סבר-פנים יפה כמו אזרחי מדינות אחרים". (מדינת היהודים, תרגום: מרדכי יואלי, עמ' 19.) הכרך נמצא על האצטבה האמצעית בפינה הצפון מערבית בחדר-האורחים בביתנו ברחוב שלום עליכם 16. תוכלי גם לצטט זאת בדף הזה באתר שלך.
- אז למה לא קרה כך סבא, כמו שהרצל רצה?
- משפחתנו באה לארץ בתקופת העליה השניה. פרצה מלחמת העולם הראשונה, וגורשנו על-ידי הטורקים מתל אביב ב-1917. לאחר הכיבוש הבריטי, חזרנו אל הארץ במלוא שאיפתנו 'לבנות ולהבנות בה'. אבל, שערי הארץ נסגרו בפני רוב עם ישראל על-ידי שלטונות המנדט הבריטי. ניסנו להאבק בכך, להלחם, אבל רק מעט עלה בידנו. בנינו ישוב עברי חדש, ספרות עברית, כלכלה עברית, אמנות עברית, הגנה עברית. החיים היו קשים, אבל החוייה הייתה נהדרת. פתאום פרצה מלחמת העולם השנייה, בקיץ 1944 נשלחו יהודי קורפו ובכללם אחותי אסתר ומשפחתה, לאושוויץ. הדבר היה ביוזמת הגרמנים הנאצים ובעזרתם הנמרצת של התושבים היוונים. יהדות קורפו הוכחדה, יחד עם יהדות אירופה כולה. ורק בתה מלכה, ניצלה, ובאה לארץ ישראל, דווקא ובכוח, באניית מעפילים.
- סבא... אל תבכה... אני מוחה את דמעותיך ...
- יעלי, בית הכנסת הזה שעשן העלה בפסח 2011, מאה ועשרים שנה בדיוק לאחר הפוגרום ההוא ב-1891, בית הכנסת הזה צריך להסגר על מנעול ובריח. אין מקום לתרבות יהודית בגולה, גם אם יגידו לך אחרת. הייתי נער לאחר בר-מצוה, כאשר שמעתי בו עם קהל המתפללים את מגילת אסתר בפורים, ומיד לאחר כך יצאתי מקורפו, בדרכי אל ארץ ציון וירושלים. לאחר השואה הנוראה, נמצאו יהודים טובים, שבוחרים לממן ולטפח אותו כמוקד של חיים, והוא נעשה למוקד של אש. מנין תפילה של ארעי אפשר לקיים גם בבית אחר. תעשה בו ממשלת יוון כאשר תחפוץ, וכפי שהרסה וחרשה את בית העלמין היהודי העתיק בקורפו ב-1959, תואיל נא אולי בטובה להופכו עתה, למוזיאון של יהדות שהייתה ואיננה עוד. לא כמוקד של חיים, אלא כנר של זכרון.
- סבא! אתה פתאום נעלם ונמוג... אל תלך... הישאר נא עוד קצת... רציתי לשאול אותך עוד משהו...
