בהתחשב בכך שהקנאות לעמידה במשימה מוטמעת בלוחם הישראלי מיומו הראשון באוהל הטירונים, נדמה שלא על נקלה עמד הקצין מספר אחת של צבא ההגנה לישראל בפני הממונים עליו בממשלה כשבפיו הודאה בתבוסה. המסר המוצהר של הרמטכ"ל דאז,
גבי אשכנזי, לממשלת ולעם ישראל היה: גלעד שליט לא ישוחרר אלא על דרך הכניעה לאויבינו. כמובן, על-אף שרוח הלחימה הינה מרכיב חשוב בחתירה לניצחון, לא תמיד ניתן לאפשר לדין ליקוב את ההר, וייתכן באמת שהחייל או המפקד ניצבים בפני משימה בלתי אפשרית ביחס ליכולתם, שאז חובתם לעשות כפי שעשה אשכנזי וליידע את הרמה הממונה: איני יכול. אלא שבכל זאת מעט תמוה שמפקד הצבא החזק-בעולם-ביחס-לגודלו יטען להיעדר אופציה צבאית מול צבא דל וחובבני בן כמה אלפי מחבלים. האמנם מדינת ישראל חסרת אונים נגד חמאס בנושא של גלעד?
רובנו סבורים שאמנם כך, משום שלעתים פשוט חסרים המודיעין והיכולת הפיזית להוציא לפועל מבצע חילוץ מן הסוג שידענו בעבר. יהיו ככל שיהיו יחסי הכוחות במובהק לטובתנו, באותה מידה, בסיטואציה של בן ערובה, קיים חוסר סימטריה בין הטרוריסט לַמחלץ, שכן הרבה יותר קל להסתיר את החטוף ולאיים על חייו, מאשר לאתרו ולחלצו בלי פגע מאחיזתו של אויב רצחני שאצבעו כל העת לופתת את ההדק.
משחק של עלות ותועלת
הצרה שלנו יסודה בברכה. בעבר הצגנו לעולם סטנדרטים חסרי תקדים של מקצועיות ותעוזה במלחמתנו נגד הטרור - בין השאר ב"מבצע יונתן" ובשחרור מטוס "סבנה" - ובלי משים התחייבנו שלא בצדק לאותם סטנדרטים הוליוודיים שהנסיבות אינן תמיד מאפשרות. לפיכך, כאשר אויבינו משכילים להחמיר באמצעי זהירות ומקפידים למנוע כל אפשרות של פעולת קומנדו ישראלי - וזה לא קשה מדי, בשל חוסר הסימטריה שצויינה לעיל - לא פחות מראש המטה הכללי מושך בכתפיו, חסר תשובה. נדמה שלמדנו להשתמש במיומנות כה מרשימה באיזמל המנתחים, ששכחנו מקיומו ולעתים מהכרחיותו של הפטיש הגס.
אויבינו חכמים מאיתנו. אלפי רוצחים, מחבלי חמאס, יושבים בבתי כלא ישראלים, ומנהיגיהם היו רוצים לראות בשובם לשורות הג'יהאד לא פחות משאנו רצינו את גלעד שליט בביתו בליל הסדר. אם זה מסיבות של ערבות הדדית כמו אצלנו או מסיבות פוליטיות וצבאיות, אין זה משנה לענייננו: הם מעוניינים לשחררם. מה אפוא הם עושים לשם כך? האם הם טורחים מעל שולחן השרטוטים ומתכננים את מבצע הפריצה המופלא לאגף הביטחוני של כלא נפחא? ובהיעדר אפשרות לכזה מבצע, האם הם מוותרים על ה"אופציה הצבאית" ושוקלים נסיגה כלשהי ממאבקם נגדנו - ולו הקטנה ביותר - על-מנת לפייס את דעתנו? ודאי שלא. הם יודעים מניסיונם האישי ומן השכל הישר שכדי לשחרר את אנשיהם לא דרושה יחידת קומנדו מיומנת, משום שניתן בפשטות להשפיע עלינו לעשות זאת עבורם. הם יודעים שאנו שחקן רציונלי, דהיינו עם שאיפות ופחדים, ולפיכך נתונים למניפולציה באמצעות שוחד או איום. ולכן הם עושים כל מה שביכולתם - ובייחוד חטיפתו והחזקתו של שליט בחשיכת אי-הידיעה המייסרת - כדי לגרום לנו להאמין שהנזק בהחזקת אנשיהם עולה על התועלת.
זוהי כלכלה פשוטה, משחק של עלות ותועלת, ששניים יכולים לשחק בו. כלום אין זה גם ביכולתנו להציב אולטימטום לחמאס, ולאמלל את חייהם של תושבי הרצועה ומנהיגיהם עד שירצו להיפטר מגלעד כמו שמלחי האונייה המבוהלים ביקשו להיפטר מיונה הנביא?
ישנם מספר טיעונים נגד מהלך מן הסוג הזה. ראשית, אומרים, חמאס שולט בעריצות ואינו קשוב לרחשי הלב של תושבי הרצועה. לפיכך, בשונה מישראל הדמוקרטית, אין הוא נתון לשום לחץ עממי, מה שמאפשר לו חסינות ללחץ ויתר קשיחות מולנו. אלא שהאירועים האחרונים באזורנו הוכיחו שגם הדיקטטור אינו בלתי תלוי בעם שתחתיו. ומלבד זאת, ביכולתנו לפגוע בחמאס ישירות ולא רק דרך תושבי הרצועה, על-ידי חיסול בכיריו ודחיקתם של שאר חבריו לחיי אימה באפילת המחתרת.
אך יש המקשים: חמאס לא יירתע בכל זאת, משום שמדובר בשחקן לא-רציונלי, דהיינו ארגון קנאי שאינו נתון למניפולציה כמותנו. ואכן, אויבינו אומנם קשוחים, ומוכנים הרבה יותר מאיתנו להקריב ולהילחם למען עקרונותיהם, למען דתם, ולמען הארץ שהם מאמינים שהיא שלהם. ואנו יכולים, אגב, להמשיך ולהעמיד פנים שזה נאמר לחובתם ולזכותנו, אנו יכולים להמשיך להחמיא לעצמנו כאילו אנו הנאורים ה"אוהבים את החיים" והם החשוכים ה"מקדשים את המוות", אך האמת המבישה היא שהעוצמה הרוחנית שהכריעה את הכף בעימותים שעברו, כשהעליונות החומרית טרם הייתה בידינו, הולכת ועוברת לצידם של אויבינו, בעוד שאנו כה "אוהבים את החיים" ופוחדים מעימות, שאנו מתדרדרים לזנות ולהתרפסות, נוכח איומיהם של בריונים.
אך עם כל הכבוד לנחישותו ואומץ ליבו של האויב - ויש כבוד - מדובר עדיין בשחקן רציונלי, בעל יעדים מוגדרים, ולפיכך גם עם שאיפות ודאגות. חמאס מלכתחילה חטף את גלעד מתוך הנחה רציונלית שבכך ישיג רווח פוליטי, מוראלי וצבאי. אם נגמור אומר להוכיח לו כי הוא טעה וכי רק יפסיד ויכאב מההתגרות הזו, התנהגותו תשתנה בהתאם. בפועל, אנו מוכיחים לו אחרת. מאז חטיפת שליט, ממשיכים אסירי חמאס לחיות בנוחות ובכבוד בבתי כלא הישראלים, אספקה ממשיכה לזרום לרצועה מישראל, ואם הייתה יומרה כלשהי להטיל מצור ימי על עזה פתרו את זה אויבינו בשני משטי תעמולה בלבד. גם אם לא ישוחררו מחבליו, חמאס כבר הרוויח מכל הפרשה. לכן מוקדם מדי לדבר על קנאות-עד-מוות של שחקן לא-רציונלי: חמאס טרם נבחן באמת, וברור שכשנתקשח, הוא ייאלץ להתאים את עצמו למציאות אחרת.
חשש נוסף הוא שעם הגב אל הקיר חמאס פשוט יחסל את גלעד. זה אכן סיכון, אך במבצע חילוץ קיים סיכון זהה, וזה לא הרתיע אותנו בעבר. מבצע החילוץ באנטבה רומם את רוחו של עם ישראל ועורר פליאה והשראה ברחבי העולם החופשי. אך ההצלחה לא הייתה מובטחת כלל כאשר ניתנה הפקודה להסתער. רק שנה לפני כן, 8 אזרחים ישראלים נהרגו בעת חילוץ בני הערובה שהוחזקו על-ידי מחבלי פת"ח במלון "סבוי". שנה עוד קודם, יותר מ-100 תלמידי בית ספר ומוריהם נחטפו על-ידי מחבלים פלשתינים במעלות, ובעת ניסיון החילוץ נרצחו 25 - רובם ילדים - על-ידי המחבלים. בשני המקרים דרשו המחבלים לשחרר "רק" 20 מְחבריהם הכלואים, ובכל זאת לא נכנענו, מתוך הכרה שאת הטרור יש להביס ולמגר על-ידי קשיחות ונחישות, ואין להשלים ולחיות עמו בדו-קיום משחית. היום, כאשר זה נהפך לסטנדרטי שמאות וגם אלפי מחבלים ישוחררו בעבור כמה ישראלים בודדים, ברור עד כמה הזיקו ההתרחקות מקו זה והאימוץ של נורמות הכניעה. לכן מרבית הישראלים היום היו מסכימים בהתלהבות למבצע חילוץ של גלעד אילו היה ניתן לעשות זאת, ואפילו במחיר סיכון חייו. שכן גרוע בהרבה להרשות שימשיך להירקב בנבכי צינוק עזתי, גרוע בהרבה לעמוד על הדם. באותו אופן, גם אם הדבר יסכן את חייו של גלעד, אנו מחוייבים לפחות לנסות לשחררו, ובוודאי לשים קץ מהיר לפרשה, על-ידי הצבת אולטמיטום ברור בפני חמאס ועמידה באיומינו.
במצב הנוכחי אנו יוצאים קרחים מכאן ומכאן. איננו נכנעים למען גלעד, אך גם איננו נלחמים למענו. איננו נענים לדרישות חמאס כדי שלא לעודד את הטרור, אך גם איננו באמת מבססים הרתעה מפני חטיפות עתידיות. כפי שטוענים תומכי הכניעה ומשווקיה, ישראל אכן לוקה באדישות נוראה, אך אין זה הסירוב להיכנע, כפי שהם רואים זאת, אלא הסירוב לנצח. ישנה השלמה ישראלית משונה עם מדינת חמאס שמדרום, וניסיון תמוה לחיות לצידה בדו-קיום על-ידי יצירת מאזן אימה. כלום נעלם מאיתנו שאין תכלית או משמעות ליישות הג'יהאדיסטית ברצועה בלי המאבק עד חורמה נגד קיומה של מדינת ישראל?
לכן, או שנמשיך לחיות בצל הגרדום והגראדים, וניאלץ להמשיך לתחזק את ביטחוננו על-ידי כיפות ברזל שעולות הון תועפות ובאמצעות מבצעים תקופתיים חוזרים ונשנים; או שנבין כי אנו במלחמה ונפעל סוף סוף לנצח בה. לא עוד "
עופרת יצוקה" על יעדיה הצנועים, דהיינו רק כדי להרגיע את שכנינו חמומי המוח כאשר הם חורגים מהמכסה המאושרת לשיגור רקטות, אלא "חומת מגן" מוחלטת, כדי לחסל את חמאס ולשוב ולשלוט מודעינית וצבאית בשטח, שרק כך מתאפשר באמת ביטחון שוטף מהסוג שהופך חטיפה והסתרה של חייל ישראלי לבלתי אפשריות. איפוק יחידי יהיה סביב נושא גלעד, שבעבורו נציע לחמאס לדחות מעט את הקץ, אך הקץ בוא יבוא בדרך כזו או אחרת בסופו של דבר, שכן זהו הכרח מתמטי הנובע מן ההגדרות האידיאולוגיות של שני הצדדים. אומנם נכון כי השליטה ביותר ממיליון ערביי הרצועה אינה רצויה כשלעצמה, אך חובתה של מדינת ישראל היא להרחיק את החזית מיישובי דרום-מערב הנגב למפתן דלתם של הערבים עצמם.
וגם אז, שליטתנו בערבים לא תהיה אלא עד שההיסטוריה תציג בפנינו את ההזדמנות לתבוע בלעדיות על חבל עזה, שהינו חלק בלתי נפרד מארצנו. ארצנו אשר איננו רשאים, ככל שנרצה ונבקש, "להתנתק" מחלק מחלקיה בעבור שום דבר שבעולם, ואויבינו, בחמדנותם ובתוקפנותם, אינם אלא כלי המשמש להוכיח זאת לנו, היום כמו בעבר.
