זהו, עוד רגע מסתיים לו חג הפסח, ומיד אחריו גם יום השואה יעבור, ויגיע שוב יום העצמאות של מדינת ישראל. יום העצמאות ה-63. כנראה שגם הפעם יעמדו שוב המוני יהודים מול שער המקדש הנעול בירושלים הבנויה. גם השנה, בעוד כל עם ישראל בהמוניו יצא לחגוג וליהנות מזיקוקי הדינור בשמיים, יעמוד הר-הבית, מושא החלומות של כל יהודי - בודד, מיותם ועזוב מבניו. שנים רבות הר-הבית נותר עזוב מיהודים, והגלות והחורבן חוגגים ליד הכותל המערבי.
מתוקף מדיניותן המתמשכת של ממשלות ישראל לדורותיהן אסורה תפילת יהודים במקום הקדוש ביותר לעמנו. יהודים המבקשים להיכנס בשעריו נעצרים ומגורשים. השליטה העיקרית במקום נתונה והופקרה לידיהם של אנשי הוואקף המוסלמי. הם עושים שם ככל העולה על רוחם. הם מקימים כל שנה עוד מרכז דתי ופוליטי זר ועוין. המאבק על הר-הבית והכיסופים אל תפארת המקדש הם בעצם המאבק האמיתי על זהותו של עם ישראל ודמותה של מדינת ישראל. זהו האתגר הראשון במעלה של המדינה בשנת 2011 - אחרי 63 שנות עצמאות לקיומה! הגורל היהודי לא יניח לנו לברוח מזהותנו ההיסטורית ומייעודנו להיות עם סגולה ואור לגויים. זה כבר נקבע לפני יותר מארבעת אלפים שנה, כשהתגלה האלוקים לאברהם אבינו אבי האומה. ההתעלמות שלנו כעם מהר-הבית לא תצליח. יבוא יום ונשוב לשם בעל-כורחנו.
עיקרון אחד משותף - אמונה באל בורא הכל
יש המון דתות מונותיאיסטיות שחיות ופועלות כבר שנים מתוך דיאלקט חזק. אך נראה שלכולן יש עיקרון אחד משותף והוא אמונה באל בורא הכל, אשר הוא זה שברא את האדם בצלמו. מצד שני, כל אחד בדרכו שלו חושב שהוא ואמונתו הם האמת השלמה ביותר.
נדמה כי היסוד המשותף - אמונה באל אחד - בא לידי ביטוי דווקא אצלנו בדברי הנביא מלאכי בפרק ב', פסוק י': "הלוא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבותינו". אבל למרות הכל יש מתח בין-דתי. אנחנו חיים במציאות שדורשת הבנה בין כל הדתות בישראל למול האויבים מבחוץ. כבר מההיסטוריה ומימיה הראשונים של מדינת ישראל הודיעו שחופש הפולחן האישי של כל דת וכנסייה יהיה עניין שלהם, בלי התערבות של אף גורם. היהודים תמיד היו המיעוט בכל מדינות העולם - סבלנו רדיפות אלפי שנים במאות מדינות, ולכן אני מאמינה שבמדינת ישראל אנחנו חייבים להיות שונים ולכבד דתות אחרות כפי שאנו משתדלים לעשות.
די עם הפרנויה - אף אחד לא יכול להשמידנו
השנה, 2011, במלאת 63 שנה לתקומת עם ישראל, אסור לנו לטעות. אנחנו חייבים להמשיך ולהיות ערניים לזירה בה אנו חיים. המזרח התיכון הוא לא שוויץ הקטנה, כאן אין חסד לחלשים או הזדמנות שנייה למפסידים. כנראה שמאה שנים של איבה, שנאה ואלימות עוד רחוקות מלהיגמר ביום אחד או בהפסקת אש. הערובה האמיתית להסכם של שלום וביטחון תלויה אך ורק בחוסנו ועוצמתו של צה"ל. באחדותו של העם הנפלא הזה. בחוסנה של כלכלת ישראל. ולא נעים לי להודות לצערי, גם להמשיך להיות תלויים בגיבוי של ארה"ב, שחלילה לא נהרוס את מערכת היחסים.
עכשיו הזמן שלנו לעשות שוב חשבון נפש, לשחזר את חלון ההזדמנויות שהיה ועלול להיסגר עם מנהיגים קיצוניים כמו באירן ובכלל במזרח תיכון. עכשיו זה הזמן בו חייבים להעביר הילוך ולנסות להניע מהלכים. זה האינטרס שלנו, הביטחון שלנו. די עם הפרנויה, אין אף אחד בעולם שמסוגל להשמיד אותנו, או להכתיב לנו צעדים שעלולים להזיק לביטחון שלנו. הכוח בידינו!!! לא הערבים, לא האירופאים, ובינינו אפילו לא נשיא ארה"ב. אנחנו צריכים לכוון את כולם בדרך שמתאימה למדינת ישראל ולעם היושב בציון. שלום בינינו ובין הפלשתינים הוא כנראה מחויב המציאות. אך הכל חייב להיעשות מעמדת כוח וביטחון עצמי בלי לוותר על-אף אינטרס חיוני.
רק אם נפעל בדרך הזאת נוכל להביט בלבן של העיניים לילדינו ולומר להם כי עשינו הכל על-מנת להביא ביטחון, שלום, שגשוג ואחדות העם. ובמיוחד השתדלנו למנוע את המלחמה הבאה. נראה כי ישראל הגשימה רק חלק מהציונות בכך שחיסלנו את הגלות, האדרנו את כוח האוכלוסין משבע מאות אלף לקרוב לשבעה מיליון, אך יש כאן הרבה דברים שחייבים וטעונים טיפוח.
למדינה שבנויה על מניפולציות לבעלי הכוח, אין רסן על "מעשה שלא ייעשה", יש אפליה עמוקה ומעמיקה נגד החלשים, נגד נשים ונגד מי שאין לו קשרים! יש כאן ממסד דתי חמדן ורודף שררה וממון. שר חינוך שעדיין לא הבין את הערך של טיפוח דור העתיד, ושר החינוך שבמקום לעסוק בעניינים באמת חשובים מבזבז את זמנו בסלקציה.
לסיום אני יכולה לומר שאפילו נביאי ישראל בכל הדורות חלמו על מדינה עם חברה איתנה, משוחררת מפחדים, מלאה בחירות ובצדק, נקייה משחיתות ומשררה. אז מה שצריך זה פשוט רק לב אמיץ, ביטחון עצמי, אחדות ואהבת העם והמולדת. ולהאמין באמונה שלמה כי רק אם נרצה באמת זו לא אגדה.