"וַיּאמְרוּ הַשָּׁרִים אֶל הַמֶּלֶך יוּמַת נָא הָאִישׁ הַזֶּה, כִּי-עַל-כֵּן הוּא-מְרַפֵּא [מַרְפֶּה] אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה בָּעִיר הַזּאת [יְרוּשָׁלַיִם] וְאֶת יְדֵי כָּל הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶה, כִּי הָאִישׁ הזה [ירמיהו הנביא] אֵינֶנּוּ דּוֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם לְרָעָה" [ירמיהו, ל"ח, 4].
אותן האמירות: "סוכני בבל" אז, "סוכני פלשתין" היום. "מבאישים ריחנו בין המעצמות". "להרוג את ירמיהו מוציא דיבת ישראל" אז, "להרוג שמאלנים מוציאי דיבה" כיום. אותה הנהגה שיכורת כוח אז והיום, ולמרבה הכאב - אותו המון מוסת המוכן לעשות לינץ' במי שחושב ופועל אחרת.
הקטע הזה מסֵפֶר ירמיהו הזדקר לנגד עיניי, כאשר הייתי בהלם עת עשרות מוסתים כיתרו את חנה מרון, כלת פרס ישראל, בת 87, ומטווח של אפס דחפו, צעקו וגידפו - "בת מוות האישה הזאת", "להעמיד אותה לקיר", "נאצית", "חבל שלא חתכו לך את הרגל השנייה במינכן", "מדינה נורמלית לא הייתה נותנת לך לפתוח את הפה, היו שמים אותך במקום שראוי לך". ומשטרת ישראל עומדת מהצד, מחרישה. דוחפים אנשים בני שמונים, חתנים וכלות פרס ישראל, והמשטרה החליטה שכל תפקידה מסתכם בצפייה במחזה העוועים.
הקטע הזה מספר ירמיהו הזדקר לנגד עיניי, כאשר צפיתי בד"ר מרדכי קידר, איש סגל באוניברסיטת "בר-אילן", בה היה לי הכבוד ללמוד שנה אחת לפני כארבעים וחמש שנים. חשתי שאני שומע לא דוקטור מאוניברסיטה בישראל, אלא בא לדבר אל הקהל פשחור בן אמר הכהן, פקיד נגיד בבית ה', שהיכה את ירמיהו הנביא, כשכל עוונו הוא, כי הייתה לו תפישה מדינית אחרת כלפי המלחמה. ירמיהו ראה ביציאה למלחמה אסון. את דבריו הוא השמיע בכיכרות, בבית המקדש, בבית המלוכה, ואילו חוגי השלטון והמון מוסת ראו בו בוגד, המרפה ידי החיילים בעת מלחמה.
"וַיִּשְׁמַע פָּשְחוּר בֶּן אִמֵּר הַכֹּהֵן, פָּקִיד נָגִיד בְּבֵית ה' אֶת יִרְמִיָהוּ נִבָּא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶה, וַיַּכֶּה פָּשְחוּר אֶת יִרְמִיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אוֹתוֹ עַל הַמַּהַפֶּכֶת" [ירמיהו, כ', 2-1].
התביעה של פשחור בן אמר להציג את ירמיהו כבוגד מבאיש ריחה של המדינה ומרפה את ידי הלוחמים, זו בדיוק התביעה המבעיתה של ד"ר מרדכי קידר נגד מחנה הסבור אחרת. זו דרישתו לטפל באותם אנשי שמאל, כמו שמטפלת באנשים כאלה, לדבריו, כל מדינה נורמלית - חייבת להעמידם לקיר, להצדיק פעולות הכאה בהם כמו שעשה פשחור הכהן באותם ימים וכמו שכבר ראינו באלה הימים באולפני טלוויזיה ובשדרות רוטשילד.
אני, בעשור השמיני לחיי, נדחפתי והוכיתי באותה הפגנה בשדרות רוטשילד רק כי נשאתי שלט קטן ובו כתוב - "שתי מדינות לשני עמים". ובידי השנייה עוד שלט קטן - "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים".
לדבריו של ד"ר קידר, לי אסור להסביר לרחוב הישראלי כי נֵיטיב אם נתמוך בהכרזת מדינה פלשתינית בגבולות 1967. אני גורם לכך שישראל, לדבריו, נראית סמרטוט בקרב אותן מדינות רבות שתומכות באותו עיקרון - שתי מדינות לשני העמים.
פשחור, ערב 586 לפני הספירה, וד"ר קידר ב-2011 רואים במתנגדי מהלכים מדיניים של הממשל, ככאלו, שלדבריהם, מציגים את עם ישראל כ"סמרטוטים" (פנינה אקדמית של ד"ר קידר) בדעת הקהל בעולם, ולכן מדינה נורמלית צריכה לטפל בהם בדרך ראויה למבאישי ריח העם באפו של האויב.
פשחור היכה את ירמיהו על דבריו בגנות מדיניות המלוכה, ד"ר קידר מחזק ידיה של מי שהיכתה אדם, שבדבריו הביע התנגדות למדיניות ממשלת ישראל ורואה בה אסון. שניהם מחייבים אלימות כלפי מי שלדעתם מרפה את לב העם בעת מלחמה, ומציג אותנו, לפי תפישתם, כחלשים או כסמרטוטים, כלשונו של ד"ר קידר. שניהם שייכים למחנה העושה דה-לגיטימציה לדעות של הוגי דעות, המחליטים להילחם על נפשו של הציבור ולגייסו להתנגדות פוליטית למהלכים צבאיים של ממלכת ישראל אז וממשלת ישראל כיום.
במכתב עידוד לחברה לדעה - שתקפה פיזית איש תנועת "
שלום עכשיו" - מדגיש ד"ר קידר שיש להעמידם לקיר. (אני מנסה לדלות קרש הצלה למען כבודה של אוניברסיטת בר-אילן, אולי אותו מורה באוניברסיטה התכוון להעמיד לקיר, כמו שהעמידו אותנו הילדים השובבים באותם ימים, כשהפרענו במהלכו של שיעור, ונתנו לנו מכה בסרגל בכפות ידינו.)
למעשה, ד"ר קידר הוא ממשיכם של הפשחורים, בעלי תפקידי שררה "נגיד בבית ה'", הוא ממשיכם של שרים מתלהמים שביקשו להעמיד לקיר, פשוטו כמשמעו, את ירמיהו הנביא המשמיע קול אחר. קול, שלדעתם, מרפה לוחמים ואזרחים במה שנראה להם "מלחמת קיום צודקת".
כמו שירמיהו - המנודה על-ידי הממסד כבוגד - לא נשבר ואומר לפשחור בן אמר המַכֶּה, כי לא פשחור אתה אלא "מָגוֹר מסביב" [שם כ', 3], כך חייבת להיות התשובה לד"ר קידר ולהמון המוסת, שדחף ותקף מילולית עשרות חתני וכלות פרס ישראל בקולות המזכירים תקופות אימה בהיסטוריה - "להעמידם לקיר", "בני מוות", "בוגדים", "מרפים את הצבא והאזרחים", "במדינה נורמלית היו מטפלים בכם אחרת".
ירמיהו הוצג על-ידי המון מוסת כאדם הזוי, בוגד, המסייע לאויב הבבלי. זה היה ערב חורבן הבית הלאומי הראשון בשנת 586 לפני הספירה. חתני וכלות פרס ישראל הוצגו על-ידי המון מוסת כבוגדים ובוגדות המסייעים לאויב הפלשתיני בשנת 2011, שאימת חורבן הבית השלישי מרחפת, אם ננציח את המדיניות שעל חרבנו נחיה ונעדיף את שדה הקרב על פני שתי מדינות לשני העמים.