הסוגייה של איסור פרסום שמות חשודים עולה לדיון ציבורי כל אימת שהמשטרה חוקרת חשודים סלבריטאים, והפעם - לרגל חקירתו של איש תקשורת ידוע בחשד לאונס.
הסיבות המוכרות והידועות למתן צו איסור פרסום, שחלקן מוסדרות בחוק, נשחקו עד דק בפקולטות למשפטים ובתקשורת, ולא נעסוק בהן כאן. כי ברקע הסיבות הידועות, מרחפות להן סיבות אחרות, שאינן נלמדות בשום פקולטה ואיש לא יודה בקיומן, אבל הן הן אלה שמכתיבות לא פעם את התוצאה אם לאפשר או לאסור את הפרסום.
עד כדי כך חזקות הסיבות המרחפות הללו - עד שהן גוברות בקלות על כל אבסורד הנקרה בדרכן. והאבסורד הזה זעק לשמיים במקרה אחד שיש בו להמחיש היטב את הסוגייה: באותו מקרה עצרה המשטרה אדם המקושר לכל המי ומי במדינה - מ
שמעון פרס ודרומה. אותו אדם נחשד בעבירות מירמה הקשורות לתעשיות הביטחוניות. שמו המלא והמעשים המיוחסים לאותו חשוד פורסמו אז במלואם במהדורות הראשיות של חדשות הטלוויזיה.
ואז קרה הבלתי ייאמן: למרות ששמו המלא של החשוד ההוא והמעשים המיוחסים לו פורסמו בהרחבה בחדשות הטלוויזיה, פנו עורכי דינו - לאחר הפרסום - לבית המשפט והשיגו צו איסור פרסום. לאחר השגת הצו פנו עורכי דינו של החשוד לכל כלי התקשורת, לרבות לאתרי האינטרנט, הציגו בפניהם את הצו והעמידו אותם על העונשים הקבועים בחוק למי שיפר את הצו מאותו רגע ואילך.
ממש לא ייאמן: הרי שמו המלא של החשוד והעבירות המיוחסות לו כבר פורסמו בגלוי ובהרחבה בטלוויזיה ובראש חוצות מקצה העולם ועד קצהו. מהו אפוא הטעם לבקש לאסור את פרסום שמו לאחר שהסוסים כבר ברחו מן האורווה?
לא נדוש כאן בנימוקים המפוקפקים של השופטת שנתנה את הצו. אלא שקיים נימוק אחד כבד-משקל, גם אם איש לא יודה בקיומו, לבקש מבית המשפט צו איסור פרסום - גם לאחר שהסוסים ברחו מן האורווה ושמו של החשוד כבר נודע במפורש ברבים.
והנימוק הכבד הזה אומר, שגם אם שמו של החשוד נחשף בתקשורת, יש להורידו במהירות מהכותרות ולגמדו עד שיצטמק לחלוטין ויישכח מלב. וזאת, בין היתר, כדי להורידו מטה-מטה בסדר העדיפויות של חוקרי המשטרה (וכך הם הדברים גם במקרה ששמו של החשוד, בתור שכזה, טרם התפרסם).
כי זאת לדעת: סדר העדיפויות של המשטרה בחקירותיה נקבע במידה רבה על-ידי התקשורת - גם אם המשטרה לעולם לא תודה בכך. שכן, כאשר התקשורת מסקרת באינטנסיביות אירוע פלילי - המשטרה לא תוכל להתעלם מכך, והיא תאלץ להקדיש לחקירה מאמץ מוגבר בהתאם כדי להשביע את התקשורת הרעבה.
ובדיוק מהמאמץ המוגבר הזה של המשטרה חושש החשוד. כי אם יש ממש בחשדות נגדו, או אז גובר חששו של החשוד, שהמשטרה - בלחץ התקשורת - תתאמץ במיוחד לחקור ולקדוח סביב החשוד המסוים הזה כדי לעבות את החשדות נגדו - מה גם שקיימת אפשרות שאש החקירה תתפשט לחלקות סמוכות הנגועות אף הן בפלילים, או למתלוננות נוספות במקרה של עבירות מין.
ובהקשר זה לא מן המותר לציין כאן, שלא פחות משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. במילים אחרות, המשטרה, או צוות החוקרים העוסקים בחקירה המתוקשרת, נהנים אף הם לא פעם מעובדת היות החקירה מתוקשרת - באשר הדבר מסייע להם לגזור את הקופון התקשורתי מצידם - קופון שלא פעם מזרז את קידומם במעלה התפקידים והדרגות. ובכלל, הרי אין חוקר שלא ירצה שחבריו ושכניו ילמדו על הצלחותיו מהעיתון, והדברים אנושיים ומובנים.
הנה-כי-כן, ברגע שעורכי דינו של החשוד משיגים צו לאיסור פרסום שמו, או פרטים העלולים לזהותו, או פרטים הנוגעים לעבירות בהן הוא חשוד - או-אז מתפוגגת בהדרגה העסיסיות התקשורתית שהייתה מתלווה לפרטים ולשמות אלמלא נאסר פרסומם.
ומכל מקום, עם מתן הצו - ידיה של התקשורת נכבלות במידה רבה, ושוב היא תתקשה לדווח על הפרשה באופן מניח את הדעת - עד שתזנח אותה בהדרגה לטובת סיפורים אחרים. וכשהתקשורת תזנח את הפרשה, היא תרד אל מקום נמוך גם בסדר העדיפויות של המשטרה ותזכה לחקירה על מי מנוחות - אם בכלל.
ואמנם, היש מי שיודע כיצד הסתיימה חקירתו של אותו חשוד המקושר לנשיא שמעון פרס ושאר שועי ארץ? האם החקירה ההיא מוצתה? היש מי שבכלל זוכר את המקרה?
אמור מעתה: צו איסור הפרסום נועד, במידה רבה, לסלק את הפרשה מכלי התקשורת - במטרה להחליק את הפרשה אל מקום נמוך בסדר העדיפויות של המשטרה, וכך לגרום לחקירה מצומקת, שטחית ובלתי ממצה.
האם השופטים הנותנים צווי איסור פרסום מביאים בחשבון את מצב העניינים הזה, ואת המטרה האמיתית המונחת לא פעם בבסיס הבקשה לצו איסור פרסום? האם השופטים מסוגלים לעמוד בפני עורכי דין "כבדים" המגישים בקשה לצו איסור פרסום?
על כך נשיב: יש שופטים ויש שופטים.