ערב הקמת מדינת ישראל חיו בנגב כ-110,000 בדואים. אחרי המלחמה נמשכו גירושיהם, ובמפקד מ-1960 עולה כי בנגב נותרו 11,000 בדואים. בשנות החמישים ריכזה המדינה את הבדואים באזור הסייג, שאליו הועברו שבטים מאדמותיהם בנגב המערבי והדרומי. אמרו להם שהצבא צריך לערוך אימונים על אדמותיהם, לביטחונם עליהם לעזוב לכחצי שנה, ואז יוכלו לחזור לאדמותיהם. ההבטחות לא קוימו, ובמקומן חוקקו חוק (רכישת מקרקעין תשי"ג-1953) שהעביר את האדמות לרשות המדינה! המדינה הכריזה חלק גדול מאזור הסייג כאזור גלילי, אזורים ללא כל שלטון מוניציפלי. "חוק התכנון והבניה" שנחקק ב-1965 הכריז על האדמות הללו כחקלאיות, אסורות לבנייה. כל בית שהיה בנוי נחשב "בלתי חוקי". בהחלטה פוליטית הפכה ממשלת ישראל את כל האוכלוסייה הבדואית למפרת חוק, כאשר זו באה לממש את הזכות הבסיסית לקורת גג. גם בכפרים שהיו באזור הסייג עוד לפני קום המדינה, לא הכירו. בשנות השישים החל ריכוז הבדואים לשטחים מצומצמים יותר. המדינה החלה בהקמת מספר קטן של עיירות לבדואים. כדי לעודדם לעבור לעיירות החלו הריסות בתים, השמדת גידולים חקלאיים, החרמת עדרי צאן, מניעת שירותים בסיסיים וכולי. רק אחרי מאבקים ציבוריים משפטיים, נאלצה המדינה לבנות לכפרים הבלתי-מוכרים עשרים בתי-ספר אזוריים ושמונה מרפאות, וניתנו חיבורי מים לחלק מהכפרים. קרקעותיהם של הבדואים הופקעו ומיעוט של קרקעות נותר בידם, והנישול לווה במערכה פרסומית ובדמוניזציה של הבדואים. ב-1973 איפשרה הממשלה לבדואים להגיש תביעות בעלות על אדמותיהם. סך התביעות הסתכם בכ-1,000,000 דונם. העיירות הן כישלון - שיאני האבטלה בישראל, לוקות בפשיעה קשה ובאלימות, חסרות תחבורה ציבורית, בנקים ועסקים גדולים, ועוד. מספר היישובים הערביים המתוכננים והקיימים במחוז הדרום - 15 - הוא זעום, ומהווה 6.25% מכלל היישובים במחוז (240), ו-11% מכלל היישובים בנפת באר-שבע (אזורי השלטון המוניציפלי של היישובים הערביים בנגב משתרעים על 119.3 קמ"ר ומהווים 0.92% משטח הנגב [12,954 קמ"ר], בעוד שהאוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב מנתה, בסוף שנת 2009, כ-192,000 נפשות, והיוותה יותר מ-30% מכלל האוכלוסייה בנפת באר-שבע, שמנתה כ-613,090 נפש). אתה עומד באל-עראקיב שנהרסה בפעם המי-יודע-כמה, ורואה אנשים מקימים מחסה מכל הבא ליד. אתה חושב על המדינה, שחוץ מלהרוס שוב ושוב את בתיהם העלובים, לא עושה דבר למענם. אתה בא לכפר נוסף, ששם קיבלו כל בתי הכפר צווי הריסה מהמדינה. בייאושם הם נאחזים בכל מי שמוכן לעזור להם, ואלה מעטים עד כדי ייאוש. מדינת ישראל הפכה את חיי הבדואים בנגב לגיהינום, בחקיקה פוליטית. היא הביאה למצב שבו ההתנגשות בין חוק למוסר וצדק - היא בלתי-נסבלת! היא מתייחסת אל אזרחי ישראל הבדואים כאל עדרי-אדם, שאפשר להעבירם ממקום למקום, מכיוון שלמזלם הרע נולדו בדואים במדינת היהודים. מזה שנים מיושמת מדיניות ממשלתית בלתי-כתובה למחיקת כפרים שלמים של בדואים בנגב מעל פני האדמה. ההריסות החוזרות ונשנות של הכפר טוואייל-אבו-ג'רוואל (קרוב ל-50 פעם!) ו-22 ההריסות של אל-עראקיב, בנוסף להחלטה להעלות את מספר הריסות הבתים הבדואים בכפרים הבלתי-מוכרים מכ-250 בשנה לכ-700 בשנה, מדגימות מדיניות זו. כפרים בדואיים בלתי-מוכרים נוספים, כאלסרה, תל-ערד ועתיר-אום-אל-חירן - מאוימים בהריסתם. עכשיו שולחים את קק"ל לייער אדמות שנגזלו מבדואים ולא היה להן שימוש. בטוואייל-אבו-ג'רוואל כבר ניטע יער, ובאל-עראקיב כמעט הושלמו ההכנות לנטיעה! אנו מתבשרים על תוכנית ממשלתית חדשה שתזרז את גזילת שארית אדמות הבדואים כך שיישארו בידיהם כ-150,000 דונם בלבד, ותסיים את תהליך ריכוזם לעיירות! שמענו גם על הכוונה לתבוע מתושבי אל-עראקיב לשלם את הוצאות המדינה על הריסות כפרם! בתודה ושלום, פורום הכרה: אגודת הארבעים, גוש-שלום, האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל, הטלביזיה החברתית, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, יש גבול, הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, "על צד שמאל" - מגזין המרכז-שמאל, פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, פרופיל חדש, קואליציית נשים לשלום, שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם, תעאיוש - שותפות ערבית-יהודית. כתובת: ת.ד. 1335, כפר-סבא, 44113. טלפון: 050-5733276, 09-7670801 פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי www.dukium.org ,info@dukium.org נייד: 0507-701118, ת.ד. 130, עומר 84965