אני מצייר לכם תמונה, אותה אני רואה בדיוק כמוכם. ישראל יפה - גם אם יבשה ממים, אזרחיה ברובם "שווים", והכלכלה בעיקרון היא מהחזקות בעולם. ישנה בעיה "קטנה" של המנהיגות בישראל, אבל מי שירחק מהפוליטיקה - יעבור גם זאת בשלום.
אז היכן אני רואה את הכתם השחור בתמונה הלכאורה יפה הזו?
התשובה טמונה בכותרות המופיעות מרגע לרגע בכל אמצעי התקשורת: "הפגנת הנכים...", "הפגנת המורים...", "הפגנת הרופאים...", "הפגנת האחיות...", "הפגנה לצמצום הפערים החברתיים...", "הפגנה נגד גירוש ילדי הזרים...", "הפגנה נגד העלאת מחירי הדלק...", "הפגנה...", "הפגנה...", "הפגנה...".
לא הבנתם?
כל מגזר (לפעמים גזר אחד בודד...) יוצא מהארון לאחר שכבר נחנק בו כמעט עד מוות, וזועק בראש חוצות: "הצילו...".
שימו לב מה עושים יתר המגזרים הכואבים ברגע בו מגזר "לא שלהם" זועק חמס: כלום! ראיתם? שמתם לב לבעיה?
לכאורה הכל טוב, אבל בחיבור כל הלא טוב - מקבלים תמונה עכורה, שחורה, מטונפת, מושחתת ובלתי נסבלת.
רבות נכתב על כך שאי-אפשר לחבר שתי הפגנות לאחת, לבטח לא חמש לאחת, ולבטח ביטוחים לא את כולן למחאה המונית עד חניקה פוליטית של הרשות המבצעת שאינה מבצעת תפקידיה על-פי חוק!
עכשיו נתפלסף בינינו: "למה אתה רואה שחורות? תראה איזה יופי לחיות"... אחרים יענו: "זו הבעיה. אתה אינך רואה מעבר לקצה חוטמך, אבל כאשר תיתקל בבעיה, מיד תצא מגדרך... אבל אז החבר שזה עתה סיים לזעוק זעקתו - יפנה לך עורף בזעקתך"...
אז יופי, סיכמנו. טוב לחיות בכלל, בישראל בפרט, ונא לא לקחת ללב... הבעיה מתמצית בבתי-החולים/הקברות: שם שוכבים רבים ש"לא לקחו ללב", לקו בלב שלא לקחו... ומוחם עבר אירוע לא חגיגי במיוחד...
נראה לי שגם כעת לא הבנתם. הבעיה מחמירה, כשאחרי ההתקף הלבבי ו/או המוחי - כבר קשה יותר לנסות להבין את מה שבטוח ניתן להבין טוב יותר...