יותר מחודש מאז הסתיימה שביתת העובדים הסוציאליים, ועדיין: מאוכזבת, עצובה, מתוסכלת, כועסת. אחד הדברים הראשונים שמלמדים בבית הספר לעבודה סוציאלית הוא, שכדי להיות מטפל טוב, עליך להיות קשוב לרגשות ולצרכים של עצמך. אז, אלו היו כמה מהרגשות שעלו בי כששמעתי על ההסכם שנחתם בין האוצר לאיגוד העובדים הסוציאליים.
לגבי הצרכים, כמו למשל הצורך הבסיסי לחיים בכבוד, נוכחתי לגלות שלא משנה כמה נזעק - נראה שהזעקה שלנו נופלת על אוזניים אטומות. המאבק שלנו כל-כך צודק, זכה לתמיכה רבה מצד התקשורת והציבור, ועדיין - הסתיים בתחושת אכזבה עמוקה. 17 שנים של שתיקה נענו בהסכם שמותיר את המצב האבסורדי בו עובדים סוציאליים, אנשי מקצוע אקדמיים, מקבלים השלמת הכנסה; שבו לא תהיה הבטחת זכויות סוציאליות לעובדים המופרטים ששכרם נשחק; והמעט שניתן לעובדים הציבוריים, מחולק לפעימות, שבסיומן כנראה שניאלץ לפתוח שוב במאבק.
אני סטודנטית לעבודה סוציאלית, יש המון כאלו, משום מה, שהגיעו לאוניברסיטה לרכוש מקצוע שכולו אידיאלים, עשייה חברתית ורצון אמיתי ועמוק לעזור לאנשים שבעיני החברה הם "שקופים", אבל העיניים שלנו רואות בהם משהו אחר: באם החד-הורית, שנאבקת לגדל את ילדיה בכבוד, רואים לביאה חזקה שרק צריכה עזרה למצוא את הכוחות ולהתמודד עם עומסים כבדים והכנסה נמוכה; בנערה שברחה מהבית לרחוב ולסם, רואים את האישה שהיא יכולה להיות אם תזכה, כנראה לראשונה בחייה, בתמיכה וחום; בנפגעי הנפש, שלרבים רתיעה ודעות קדומות כלפיהם, רואים את הצורך והיכולת להשתלב בקהילה ולמגר את הסטיגמה כלפיהם.
ומלבדם, ישנם עוד רבים אחרים שבאיזושהי נקודה בחיים המזל פשוט לא האיר להם פנים. הם חיו את חייהם בשקט ובשלווה יחסית אבל איפשהו משהו השתבש - הסתבכות כלכלית, בן-זוג אלים ועוד אינספור דוגמאות של תהפוכות גורל שהעובד הסוציאלי עד להן ומסייע ככל האפשר.
מבלי לערוך מחקרים, אני יכולה לומר בוודאות שאין אף סטודנט שנכנס לבית הספר לעבודה סוציאלית במטרה להתעשר; אך אין זה אומר שבשל האידיאלים אנו מוכנים לוותר על זכותנו לחיות בכבוד. אני גם לא אסרב לבעל העשיר שכולם מאחלים לי שאמצא כשהם שומעים מה אני לומדת, אבל ממש לא חושבת שבימינו עלי להסתפק בלהיות משכורת שנייה.
נכנסנו למאבק שלא מתחיל ונגמר בכמה מאות שקלים שיתווספו לשכר העו"סים; זהו מאבק על תנאים סוציאליים, על מדיניות הפרטה פוגענית, על הכרה במקצועיות, במיומנות ובתרומה האדירה של העובדים הסוציאליים לחברה. אנחנו נאבקים על עתידנו שנמצא ממש מעבר לפינה ועל עתידה של החברה בישראל, ולצערי ההסכם גרם לכך ששביתת העו"סים אינה אות לסיום המאבק אלא חלק ממאבק ארוך שימשיך להתקיים.
בעוד שנתיים וחצי, כשאסיים ללמוד עבודה סוציאלית, ארוויח פחות ממה שאני מרוויחה בעבודה הסטודנטיאלית שלי. אחזיק ביד אחת תעודת תואר ראשון ובשנייה תלוש משכורת שבו תופיע השורה העצובה "השלמת הכנסה למינימום"; או שאולי זה יהיה מגב וסמרטוט מהעבודה השנייה שלי, ניקוי חדרי-מדרגות?