הערבים הצליחו ליצור יש מאין "עם פלשתיני" בעל "זכות היסטורית בת אלפי שנים", מכוח היותו כביכול יורשם של הפלשתים, היבוסים וכל יתר עממי כנען, כולל העברים והיהודים הקדמונים. הפלשתינים הם בו-זמנית צאצאי גוליית הפלשתי וגם בניו של דוד בן ישי, ועל-פי ההיגיון הזה "גילה" ערפאת שישו הנוצרי היה "השהיד הפלשתיני הראשון". ואם אכן יורשיהם של היהודים ההיסטוריים הם הפלשתינים, ממילא ארץ ישראל שייכת להם. ואשר לאלה הקוראים לעצמם היום "יהודים", הללו הם בני הדת היהודית בלבד, וכמו הקתולים, הפרוטסטנטים והמוסלמים הם שייכים לאומות שונות. על כן, בצדק נדרשים בני הדת הזאת שהיגרו לפלשתין לשוב איש-איש לארץ מוצאו.
כך, במהלך הסברתי גאוני, נשללה הלגיטימציה מן היהודים בארץ ישראל.
מכאן, לצד היהודי. בעוד הזיוף ההיסטורי הערבי המגושם מכה שורשים בעולם, לא נעשה כל מאמץ נגדי להפריך את ההמצאה הפנטסטית הזו. גרוע מזה: היהודים מצידם חדלו מלהעלות את טענת הזכות שלהם, ונטשו והפקירו את התביעה הטובה ביותר שעמדה אי פעם לעם כלשהו: עבר של אלפי שנות זהות היסטורית-תרבותית-דתית, והווה של דם, יזע, דמעות והשקעות-ענק שהפכו שממה לגן פורח.
לדעת משפטנים בינלאומיים מן המעלה הראשונה (פרופ' יוליוס סטון, יוג'ין רוסטוב, סטיבן שוובל ואחרים), הוראות המנדט הבריטי שהעניק חבר הלאומים לעם היהודי ב-1922 עומדות בתוקפן, כל עוד מדינת ישראל לא תכיר בריבונות זרה על ירושלים ויש"ע (ובכך תתאבד – מדינית, משפטית, רוחנית והיסטורית). אבל המנדט אינו נלמד אצלנו, אינו מוכר בשיח הציבורי והפוליטי שלנו ולא כל שכן שאינו מובא בפני דעת הקהל בעולם.
את התוצאות הממאירות של ההזנחה מבטא היטב הפרשן היהודי-אמריקני החשוב צ'רלס קראוטהמר (בראיון טלפוני עם מרדכי טברסקי, 12.4.11): "הדיפלומטיה הישראלית, לרוע המזל, הפקירה את הלגיטימיות של תביעת הזכות שלה על הגדה המערבית. עכשיו אתם מוכרחים להתמודד עם המציאות, עכשיו אתם חיים בעולם חדש ועליכם לקבל זאת... מרגע שישראל קיבלה על עצמה את הנרטיב הפלשתיני באוסלו... היא הכירה בלגיטימיות של המהפכה הפלשתינית... (ו)הכתימה את הנרטיב שלה עצמה מ-1948-9... ברגע שישראל שברה את הטאבו, היא פתחה את הסכרים, נתנה לגיטימיות למדינה הפלשתינית... גם חלוקת ירושלים נבעה מישראל, בקמפ דיוויד 2000. ראש ממשלה ישראלי הציע לחלק את ירושלים, והוא שבר את הטאבו... יתר העולם קיבל זאת".
הערת השלמה: "הנרטיב הפלשתיני" אינו מחלק בין "הגדה המערבית" ל"קו הירוק". בין הירדן לים קיים רצף אחד, ולכן כל מאבק נגדו ייתכן רק על קו הירדן. וכפי שמבחינה צבאית ניתן להגן על גוש דן רק מבקעת הירדן ומרכסי השומרון, כך במערכה על האמונות והדעות התכחשות ההסברה הישראלית לזכות היהודית על יש"ע ועל ירושלים ההיסטורית שומטת את הקרקע גם מתחת למדינת-החלוקה. הדה-לגיטימציה אינה מכירה קו ירוק.
ישראל, שאיבדה את אמונתה בצדקת דרכה, איבדה עִמה גם את הדרך. ניצחנו במלחמות הכוחניות עם הערבים אך הובסנו במערכה האידיאולוגית על צידוקה הפנימי של הציונות. את התבוסה הזאת הנחיל לנו מיעוט לא גדול מקרבנו השולט על צומתי התקשורת, הכלכלה, האקדמיה, המשפט, השירות הציבורי והאמנות, ועל צמרות הצבא, המשטרה והשב"כ. חלקם נתפסו ל"מינות" ובלִבם הם כבר כופרים בצדקת הדרך. מושגים כמו "תקומה", "שחרור" ו"עצמאות" מתקשרים בתודעתם עם "המאבק הפלשתיני". אחרים נעשו אדישים, ספקנים ונהנתנים, וממילא חסרים את האנרגיה והחום לשכנע את זולתם שהם משרתים אידיאל גדול, ובעיקר – צודק.
לכן, כל עוד תמשיך "להסביר" את מדינת היהודים הנבחרת הנוכחית, היא תיכשל. רפורמה גרידא לא תועיל עוד. שום דבר פחות ממהפכה לא יעזור: מהפכה ציונית, "כיכר שחרור" כחולה-לבנה.