אירועי "יום הנכבה" מהווים שלב חדש במאבק הפלשתיני בישראל וכמותם עלולים להתרחש לקראת חודש ספטמבר שבו תתכנס העצרת הכללית של האו"ם לאשר הכרה במדינה פלשתינית בקווי 67. הפלשתינים ידחו כל הצעה מדינית חדשה של ממשלת נתניהו אך ישראל חייבת ליטול את היוזמה המדינית לידיה.
אירועי "יום הנכבה" היו תזכורת או קדימון לישראל למוטיבציה של הדור הצעיר הפלשתיני בשטחים ובמדינות ערב לשנות את המצב ולהביא לסיום השלטון הישראלי בשטחים והקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית שבירתה היא מזרח ירושלים.
יום ה-15 במאי 2011 יצוין כיום שבו "נפל דבר" ושכתוצאה ממנו נוצר מצב חדש שעלול להסלים לקראת חודש ספטמבר שבו תתכנס העצרת הכללית של האו"ם לדון בהקמת מדינה פלשתינית בקווי 67.
המוטיבציה הזו של הדור הצעיר הפלשתיני בשטחים ובמנות הפליטים במדינות ערב, גברה בחודשים האחרונים בעקבות התהפוכות בעולם הערבי וההצלחה של הדור הצעיר הערבי להפיל משטרים כפי שקרה בתוניסיה ובמצרים באמצעות מה שנקרא "התנגדות בדרכי שלום" או אינתיפאדה לא אלימה.
בעיני הפלשתינים אירועי "יום הנכבה" מהווים שלב חדש במאבק הפלשתיני.מדובר ברצון של הדור הצעיר המאוחד הפעם על פלגיו השונים להתעמת עם מה שמכונה אצלם "כוחות הכיבוש". פרשנים פלשתינים אומרים כי העם הפלשתיני שהמציא את המושג אינתיפאדה החליט נוכח האינתיפאדות במדינות ערב לצאת שוב למאבק בישראל,ליצור שינוי ולקבוע את עתידו במו ידיו.
הסכם הפיוס הפנים פלשתיני בין הפת"ח לחמאס מאפשר לתעל את האנרגיה והמוטיבציה של הדור הצעיר הפלשתיני נגד ישראל.לכן לא מן הנמנע שתרחיש כזה או תרחישים דומים אחרים יקרו באזורנו בחודש ספטמבר הקרוב לאחר הכינוס הצפוי של העצרת הכללית של האו"ם.
חודש ספטמבר השנה אמור מבחינתם של הפלשתינים להיות החודש שבו השיגו ניצחון מדיני גדול על מדינת ישראל. יש בין הפלשתינים האומרים כי חודש זה יהיה "ספטמבר השחור" של מדינת ישראל.
חודש ספטמבר נבנה בתודעה של הפלשתינים כ"חודש ההכרעה". כתאריך היסטורי שיקבע את גורלו של העם הפלשתיני בדרך להגדרה עצמית וכמועד שבו השלימה הרשות הפלשתינית את השלמת המוסדות הדרושים לצורך ההכרה בה כמדינה.
גם הממשל האמריקני ייחס מצידו חשיבות רבה לתאריך הזה ובישראל הכריז שר הביטחון על החודש הזה כחודש של צונאמי מדיני שישטוף את ישראל.
ברחוב הפלשתיני יש ציפייה דרוכה לתאריך הזה,מעטים מבינים כי בפועל לאחר הכרת העצרת הכללית של האו"ם במדינה פלשתינית בגבולות 67 לא יהיה שינוי משמעותי בשטח לאחר ההכרזה על מדינה באו"ם.
הציפיות הגדולות של הפלשתינים עלולות להתנפץ אל סלע המציאות וליצור תסכול שיביא לפרץ של אלימות.
מדוע החליטה ההנהגה הפלשתינית לנהל את המאבק בישראל בזירת האו"ם?
הפלשתינים כבר הכריזו על מדינתם באורח חד-צדדי בכינוס המל"פ באלג'יר ב-1988 ועכשיו הם מבקשים לקבל את הכרת האו"ם והקהילייה הבינלאומית במדינה הזו.
הפלשתינים קיבלו החלטה אסטרטגית ללכת על המהלך של הכרה במדינה פלשתינית בקווי 67 (שהם למעשה קווי 49) בעצרת הכללית של האו"ם כשהם מנצלים בין היתר את גל התהפוכות בעולם הערבי שהביא לנפילת המשטרים בתוניסיה ובמצרים ומאיים להפיל גם משטרים נוספים.
הטקטיקה הפלשתינית לקראת הדיון באו"ם מנסה להציג מצג שווא של אחדות ויציבות בגדה וברצועה שהושג באמצעות הסכם הפיוס הפנים פלשתיני בין הפת"ח לחמאס ואיומים כי אי ההכרה במדינה הפלשתינית יביא לאינתיפאדה שלישית, ייתכן גם בהשתתפותם של ערביי ישראל, וליצירת מוקד חדש של חוסר יציבות במזרח התיכון.ישראל לא תוכל עוד לטעון שהיא "אי של יציבות במזרח התיכון הגועש".
בפועל, למרות הסכם הפיוס הפלשתיני,
מחמוד עבאס איננו שולט ברצועת עזה ולרשות הפלשתינית אין שום דריסת רגל ממשית ברצועה. שלטון החמאס שם הוא מוחלט.
הפלשתינים גם משמיעים איומים כי מחמוד עבאס עומד להתפטר מתפקידו וכי הרשות הפלשתינית תפורק אם לא תהיה התקדמות בתהליך המדיני לקראת הקמת מדינתם בעיקר בניסיון להפחיד את הקהילה הבינלאומית כדי שתפעיל לחץ על ישראל.
ההחלטה הפלשתינית לפנות לאו"ם התקבלה בין היתר כתוצאה מאכזבה עמוקה ממדיניות ממשל אובמה ולמרות הידיעה כי ארצות הברית מתנגדת למהלך הזה.
האסטרטגיה של יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס ניצחה לפי שעה ולתנועת החמאס לא נותרה ברירה אלא להצטרף למהלך המדיני שיזם אש"ף ולנסות לרכוב על גל ההצלחה המדינית שצפוי לפלשתינים.
מה רוצים הפלשתינים להשיג?
בכירים באש"ף כמו יאסר עבד רבו ואחרים מאשרים בגלוי כי הפלשתינים פועלים על-פי "מודל קוסובו" שהתנתקה באורח חד-צדדי מסרביה ב-2008 והכריזה על עצמה כמדינה. במקרה של קוסובו, מועצת הביטחון של האו"ם העבירה את הנושא לבוררות בבית הדין הבינלאומי בהאג שקבע בסופו של דבר כי "ההכרזה של קוסובו לא היוותה הפרה של חוקים בינלאומיים".
הנחת היסוד של ההנהגה הפלשתינית היא כי אסטרטגיית המשא-ומתן עם ממשלות ישראל לדורותיהן מיצתה את עצמה. להערכתם ישראל "מושכת זמן" מאז הסכמי אוסלו ועד היום, ואיננה מוכנה לקבל את "הקווים האדומים" הפלשתינים (ת'וואבת-בערבית):דהיינו הקמת מדינה פלשתינית בקווי 67 שבירתה מזרח ירושלים פלוס "זכות השיבה" כבסיס להסכם שלום עתידי.
הפלשתינים רוצים להסתייע בקהילייה הבינלאומית לסיים את מה שהם מכנים "הכיבוש הישראלי" ולהגביר את נידוייה של ישראל ובידודה המדיני.
האסטרטגיה הפלשתינית שואפת להביא ליצירת מעמד משפטי חדש של השטחים הפלשתינים ומזרח ירושלים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים ממדינת ירדן תוך הפרה של הסכמי אוסלו(ראה סעיף 31 בהסכם אוסלו ב').
אם תעבור ההחלטה בעצרת הכללית של האו"ם תתקבל "פלשתין" כחברה רשמית באו"ם והפלשתינים יקבלו ריבונות על בקעת הירדן, על מאגרי המים התת-קרקעיים בגדה שמספקים את צריכת תושבי מדינת ישראל, על שטחי האימונים של צה"ל, על השכונות החדשות בירושלים: רמות, גילה, הר חומה, הגבעה הצרפתית, רמות אשכול ועל המקומות הקדושים בירושלים: המסגדים בהר הבית, הכותל המערבי והכנסיות הנוצריות בעיר העתיקה.
כל מאות אלפי האזרחים הישראלים החיים בשכונות החדשות בירושלים ובהתנחלויות ביהודה ושומרון וחיילי צה"ל יחשבו כ"פולשים" לשטחה של המדינה הפלשתינית.
השינוי במעמד המשפטי של השטחים ייתן לפלשתינים את הלגיטימציה לחדש את הטרור נגד מדינת ישראל כדי לגרשה מהשטחים שאליהם "פלשה".
בשטח עצמו הצליחה ממשלתו של סלאם פיאד להשלים את הקמתם של המוסדות הפלשתינים הדרושים להקמת מדינה בתחומי הביטחון, הבריאות, החינוך, המשפט, המים והאנרגיה וראש הממשלה הפלשתינית טוען מעל כל במה כי הרשות הפלשתינית יכולה להפוך למדינה בכל רגע.
דוח מיוחד של שליח האו"ם רוברט סרי והבנק העולמי וקרן המטבע העולמית קובעים כי הפלשתינים מוכנים היטב לכינונה של מדינה בכל נקודת זמן בעתיד הקרוב.
הפלשתינים מעודדים מהצלחותיהם המדיניות האחרונות: כמה מדינות באמריקה הלטינית שדרגו באחרונה את משרדי המשלחות הפלשתיניות לדרג של שגרירויות. גם שש מדינות אחרות באירופה העלו לא מזמן את רמת הייצוג של הישות הפלשתינית בבירותיהן כצעד מקדים לקראת חודש ספטמבר הקרוב.
עידוד נוסף הם שואבים מהעמדות הנחרצות של בריטניה וצרפת להכיר במדינה פלשתינית בקווי 67 שבירתה מזרח ירושלים. מה שמדאיג את ההנהגה הפלשתינית הוא דווקא העמדה של מדינות ערב. מדינות ערב שותקות בעוד שעל הנייר כבר ספרו הפלשתינים 112 מדינות שמוכנות להכיר במדינה פלשתינית בקווי 67.
פלשתין היא חברה מלאה בליגה ערבית אך לא כל מדינות ערב מוכנות להכיר במדינה הפלשתינית ולהעלות את דרג הייצוג של המשרדים הפלשתינים ממשרד ייצוג לשגרירות. הדוגמאות הבולטות לכך הן סוריה ולבנון.
מהם האתגרים שבפניהם ניצבת ישראל לקראת ספטמבר הקרוב?
ישראל תאלץ להתמודד עם הישג מדיני, תעמולתי ותדמיתי של הפלשתינים. יו"ר הרשות הפלשתינית יטען לניצחון מדיני על ישראל בזירת האו"ם שהביא להחלשתה ולבידודה.
ההצלחה הזו עלולה להוות "רוח גבית" לפריצתה של אינתיפאדה שלישית אלימה או בסגנון האינתיפאדות במדינות ערב כדי להביא ליישומה של ההחלטה שתתקבל בעצרת הכללית של האו"ם וגירושה של ישראל משטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים.
ישראל עלולה להיקלע להתמודדות מדינית קשה בזירת האו"ם ובמוסדות והארגונים הבינלאומיים המלווה בבידוד מדיני, הפעלת לחצים כלכליים, האצת תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם ועם דרישה פלשתינית וערבית מהקהילייה הבינלאומית להטיל סנקציות על ישראל.
צפוי גם כי התלות המדינית של ישראל בממשל אובמה תגבר. תיתכן היווצרות מצב שישראל תהיה זקוקה לעיתים תכופות יותר לארצות הברית כדי שזו תחלץ אותה מהלחצים הבינלאומיים. על התלות הזו ישראל תצטרך לשלם במטבעות מדיניים כדי לרצות את האמריקנים. נראה כי ישראל מנהלת כעת קרב מאסף בניסיון למנוע הצבעה באו"ם על מדינה פלשתינית בקווי 67,ישראל לא תוכל לעשות זאת ללא תמיכה אמריקנית ומכאן חשיבות הפגישה בין ראש הממשלה נתניהו לנשיא אובמה בעוד כמה ימים.
למרות שארצות הברית בלמה באחרונה כינוס של הקוורטט לדון ביוזמה האירופית לקביעת הפרמטרים למשא-ומתן בין ישראל לפלשתינים צריך לזכור כי הנשיא אובמה מעוניין מאוד בהקמתה של מדינה פלשתינית בקווי 67 בהקדם האפשרי.
מה ניתן לעשות עכשיו?
ישראל נקלעה למצב מדיני מורכב ומסובך. למרות ההתחמקות הפלשתינית מהמשא-ומתן עם ממשלת נתניהו והנחישות הפלשתינית להגיע לכינוס העצרת הכללית של האו"ם בכל מחיר ולזכות בהכרה הבינלאומית במדינה פלשתינית בקווי 67 טעתה ישראל בכך שלא הציגה עד כה יוזמה מדינית לקידום המשא-ומתן המדיני עם הפלשתינים.
בוואקום שנוצר נטלו הפלשתינים הם את היוזמה המדינית כדי לנסות ולכפות על ישראל את הפתרון הרצוי להם באופן חד-צדדי. בפועל נוצר מצב שההנהגה הפלשתינית קיבלה החלטה אסטרטגית לדחות על הסף כל תוכנית מדינית שתציג ממשלת נתניהו.
ממשלת ישראל חייבת לגבש תוכנית מדינית חדשה אולם עליה לעשות זאת בחוכמה ובזהירות. הסיכוי היחידי לקדם תוכנית מדינית ישראלית הוא "למכור" אותה לפלשתינים כרעיונות אמריקנים.
הדבר מחייב הגעה מהירה לתיאום מדיני הדוק והבנות חדשות בין ממשלת ישראל לממשל האמריקני על עתידם של שטחי יהודה ושומרון, בקעת הירדן ומזרח ירושלים והסוגיות האחרות של נושאי הליבה כמו הפליטים,המקומות הקדושים ועוד. מההבנות האלה יש לגזור את התוכנית המדינית החדשה שתוגש לשני הצדדים כהצעה אמריקנית.
הצגתה של תוכנית מדינית ישראלית חדשה כעת באופן פומבי בניסיון להדוף את הלחצים הבינלאומיים מעל ישראל כעת,תתפרש כחולשה על-ידי הפלשתינים והם יידחו אותה על הסף.
הפערים בין עמדות שני הצדדים הם גדולים ולא ניתנים לגישור. ישראל חייבת למצוא את הדרך להעביר את הכדור למגרש הפלשתיני כדי להיחלץ מהמצוקה הבינלאומית ו"לחשוף את הפנים האמיתיות של הפלשתינים" שאינם מוכנים לחדש את המשא-ומתן ומנסים לכפות פתרון על ישראל.
לצערנו, שני הצדדים אינם מסוגלים להגיע כעת להסדר קבע וישראל תצטרך למצוא את הדרך המתאימה להמשיך ולנהל את הסכסוך עם הפלשתינים.