בנאום שרמתו בינונית ושלא עורר השראה או חזון, הציג (יום ב', 16.5.11) בנימין נתניהו את העמדה שלו לגבי פתרון אפשרי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הנקודה הבולטת בנאום הייתה הכפילות והעמימות בנאום, שנבעה מכך שנתניהו ניסה לעטוף את הנאום שלו בסממנים לאומנים קיצוניים, במקביל לכך שהוא רצה להעביר מסר הגיוני לגבי אפשרות של הסכם עתידי עם הפלשתינים. נתניהו, ואולי יותר ממנו אהוד ברק, מבינים שמצבה הבינלאומי של ישראל הולך ומתדרדר, ולכן ניסה ראש הממשלה להציג בנאום הצעה הגיונית, שמצד אחד תציג אלטרנטיבה לפתרון הסכסוך, אך מצד שני תאפשר לו לשמור על שלמות הקואליציה שלו. ראש הממשלה נכשל בנאום הזה ולא השיג אף אחת מהמטרות שלו, כאשר גם לא חידש שום דבר מבחינת הקהילה הבינלאומית, ורק הפך את ממשלתו ליותר לא רלוונטית בעולם, ובמקביל החליש גם את הקואליציה שלו. הבעיה של נתניהו ושל ברק יועצו האולטימטיבי, היא שהם לא ממש החליטו באיזה מחנה הם רוצים להיות, וחשוב מכך - מהי העמדה הפוליטית שהם רוצים לקדם. שני האישים האלה נמצאים כרגע בתוך מחנה לאומני קיצוני, שאינו מעוניין לעשות שום ויתורים כלפי הפלשתינים, אינו רואה בהסכם עם הפלשתינים אינטרס חיוני של ישראל, ובחלקו הגדול היה רוצה לראות בארץ שלטון לאומני גזעני שיפעל לגרש את הפלשתינים. ביבי כראש ממשלה וברק כשר ביטחון ואיש שמאל לשעבר, מבינים מצד אחד שישראל אינה יכולה להתעלם מהקהילה הבינלאומית, אבל מצד שני הם רוצים מאוד לשמור על הקואליציה שלהם ועל התפקיד שלהם, ולכן הם נכנעים לפופוליזם הימני הקיצוני במחנה שלהם, שמחשק כל פעולה שעשויה להיטיב עם מצבה הבינלאומי של ישראל. המצב הזה, בו נמצאים שני האישים שכיום מנהיגים את המדינה, גורם לעמימות במסר המדיני של ישראל, להצגת מסרים סותרים, ולאי-יכולת של הממשלה לגבש מדיניות עקבית לכיוון של פתרון מדיני. ביבי הצהיר כבר שהוא תומך בהקמת מדינה פלשתינית, הצהיר על כך שהוא מוכן לעשות ויתורים כואבים, ובנאום האחרון אף שירטט נסיגה של ישראל מרוב השטחים הפלשתינים. מצד שני, אנחנו רואים שהממשלה לא עושה שום צעדים אקטיביים כדי לקדם את האמירות האלה של נתניהו, וכי רוב הממשלה, לפחות במסרים המילוליים שלה, אינו מקבל את העקרונות האלה, ואינו תומך בחזון של ביבי. לכן הממשלה נמנעת כבר חודשים ארוכים מהפסקת הבנייה ומכניסה למשא-ומתן עם הפלשתינים, אינה מצליחה לחסום חוקים גזעניים שעוברים בכנסת, ומתקשה לייצר חזון בר-קיימא לפתרון הקונפליקט עם העולם הערבי. כמובן שביבי וגם ברק לא יודו בכך שהם כלואים בתוך המלכודת שהם יצרו לעצמם, אבל כל בר-דעת רואה שעמדותיהם של שני האישים הללו הן הרבה יותר מתונות ויוניות מהמחנה שאליו הם משתייכים. ביבי בחר להקים ממשלה ימנית-קיצונית עם ליברמן ושס, כי קואליציה זאת היא הקואליציה היציבה ביותר שהוא יכול להקים, אבל את המחיר של היציבות הוא משלם היום, כאשר מצד אחד ליברמן באופן עקבי מנסה לערער את מעמדו על-ידי הצגת עמדות יותר ויותר קיצוניות, ומצד שני מופעל עליו לחץ בינלאומי כבד להציג פתרון הגיוני לסכסוך עם הפלשתינים. במקרה הזה, טובת המדינה מתנגשת עם היכולת של ביבי לשמור על הקואליציה שלו, ולכן הוא ושותפו ברק יצטרכו לבחור בין הכיסא שלהם בממשלה, לבין טובת המדינה שנמצאת היום בסכנה קיומית לא פחות גדולה מהסכנה שבפניה עמדה לפני מלחמת העצמאות ולפני מלחמת ששת הימים. האלטרנטיבות שעומדות היום בפני הממשלה אינן רבות, ורק פעולה אסטרטגית נחושה ומחושבת תוכל להוציא את ישראל מהמצב הדיפלומטי הקשה אליו נקלעה. ראשית, ללא קשר לתפישה המדינית-הפוליטית ישנו צורך אסטרטגי אמיתי להכריז מיד על הקפאת ההתנחלויות וחידוש המשא-ומתן עם הפלשתינים, גם אם הדבר ייעשה רק למראית עין כדי לזכות באהדה בינלאומית. הקפאת ההתנחלויות כעת תחזק את הקשרים עם הידידות שלנו בעולם, ומהלך כזה גם יאלץ את אבו מאזן לשבת לשולחן הדיונים ויכשיל את הניסיון שלו להציג את ישראל כסרבנית שלום. מעבר לכך, הממשלה צריכה לגבש קווים מוגדרים וברורים להסכם שלום עתידי, גם אם כרגע נראה שלא ניתן להגיע להסכם, כי בלי שישראל מציגה אלטרנטיבה העולם פשוט מאמץ את הגישה הפלשתינית. במקביל, ישראל גם חייבת להנמיך את הטונים ולהשמיע יותר בקול את הנכונות שלה להגיע לשלום עם שכניה. נתניהו לא יוכל לבצע מהלכים אלה בממשלה הנוכחית שלו, ולכן יהיה חייב או לפרק את הקואליציה ולהיפטר מהקיצוניים בממשלתו, או להמשיך בקיפאון שימשיך לדרדר את מצב המדינה. אני לא מתומכיו של נתניהו, אבל אני מקווה שהוא יהיה מספיק הגון ויוותר על הדרך הפופוליסטית שתבטיח לו את הישיבה על הכיסא תמורת טובת המדינה.