השלישי בחבורה,
משה קצב, עלה שוב לכותרות השבוע, שבו, למזלו הרב, הוענקה לו חופשה ארוכה ואולי בלתי מוגבלת, ובמקום להיכנס לבית הסוהר לשבע שנים, ימשיך בשלווה יחסית את חייו בביתו, יחד עם רעייתו המסורה ובני משפחתו.
אין צורך להזכיר כאן לקוראים את הסיבות הידועות והפחות ידועות (ואלה שבעבורן לא נשפט) לגזר דין זה. הנשיא לשעבר, שהיה פעיל מינית במשרדים השונים (לפי מהלך הקריירות שלו), מי שתמיד לקח לעצמו מבלי שהתבקש שעשועי מין מכל סוג ותמיד בכוח, מי שחשב שהכל מגיע לו ועדיין חושב כך - לא הולך, כאמור, לבית הסוהר, אלא הולך "לסחוב זמן", לגלגל שוב ושוב את הסיפורים, לשקר מתי שנוח, לקבל שכר חודשי ופנסיה מהמדינה וכולי וכולי.
רוב אזרחי ישראל - לא כולל מעריצי קצב - מרגישים כבר מזמן גועל שאין לו שיעור בעניין נשיא-לשעבר זה. ולכך אפשר להוסיף את העיכוב המקומם בביצוע גזר הדין הנראה כבר כגזר דין שלעולם לא יתרחש.
התרבות הצרפתית למשל מעריצה את הגבר ה"מצליח" אצל נשים. פשוט לא ייתכן גבר במשרה רמה מאוד שלא יחזיק פילגשים כדוגמת מלכי צרפת מן ההיסטוריה. האמריקנים, כאילו שמרנים, אבל בשקט-בשקט כל גבר מצליח הוא בדיוק כמו הצרפתי והאיטלקי, אוהב נשים, מחזיק מאהבת או מספר מאהבות, כופה את עצמו על נשים שמדליקות אותו וכן הלאה.
אם אנחנו הנשים חושבות לרגע שהפמיניזם שינה משהו במוח הבסיסי של הגבר, כל גבר, בכל הרמות הסוציואקונומיות שאותו גבר מצוי בהן, אנחנו חולמות. במציאות, הגבר הוא אותו כובש, טורף, תוקפן, הישגי, בעל חולשות לנשים המעבירות אותו על דעתו ולא יעזרו עוד אלף שנות פמיניזם. התופעה תתקיים לעולם, רק השמות משתנים.
גברים זה כל הסיפור.