פרשת השבוע - בְּחֻקֹּתַי

לַשָּׁלוֹם תְּנָאִים

נִקְבְּעוּ לַשָּׁלוֹם בָּאָרֶץ, תְּנָאִים

לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִהְיוֹת שַׁאֲנָנִים

אוֹיֶב נֶעֱלָם אַךְ צָצִים חֲדָשִׁים

לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא נֵרָאֶה חֲלָשִׁים

אַנַשֵׁי חָמָס כְּאַנְשֵׁי סְדוֹם דָּמוּ

תַּחְבּוּלוֹת וַּמֲעֵׂשי סְדוֹם רָקָמוּ

וקוֹלוֹת כֹּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמַם נָדָמוּ

אִם יַאֲשִׁימוּם גַּם הֵם יֶאֱשָׁמוּ

כַּאֲשֶׁר לְעַמֶּנוּ קָמוּ אַנְשֵׁי חָזוֹן

לָהֶם קָמוֹ אֶלֶּה שֶׁהֵמִיטוּ אָסוֹן (אל נַכְּבָּה -النكبه)

לָכֵן ה' בְּאִיּר אשר לנו יום שָׂשוֹן

יוֹם זֶה לָהֶם, יוֹם אֵבֶל, נֶהִי וְיָגוֹן

הָעוֹשֶׂה זֹאת לְעַצְמוֹ מַדּוּעַ יִלּוֹן.

חֹק וּמִשְׁפָּט

קיום חוק הוא תנאי בל יעבור והשתתת משפט זה רוח אפו של עמנו. טול אלה מתוכנו והרי לך תוהו ובוהו והארץ חוזרת לימי בראשית. וְחֹשֶׁךְ על פני תהום. לא לשוא הפרשה מתנה הליכה בְּחֻקוֹת ה' ובמצוותיו שצוה אותנו לנהוג לפיהן, כי בלעדיהם לא יהיה גשם בעתו והיבול לא יצמח ועץ השדה לא יתן פריו. אך אם ננהג על-פי ונעשה טוב אחד לזולתו, יהיה שלום בארץ שנאמר: ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד. (כו/ו), כי האויב איננו יכול לגבור על עושי טוב ועל דוחי עולות. בקבלנו עלינו סדר חוק ומשפט לא תהיה לאויבנו דריסת רגל בארץ זאת שנאמר אחד מאתנו ירדוף חמשה ומאה ירדפו רבבה. אין דברים אלה אוטופיה - או חזיון שוא. דברים אלה אינם בשמים, הם בידינו. כשם שֶׁהַטֻּמְאָה מצויה על פני הארץ, כך גם הקדושה נמצאת שם, כל שצריך להבדיל בין טמא לטהור שלא לטמא את הַקְּדֻשָּׁה במעשינו. בכך פותחת פרשת השבוע בְּחֻקּוֹתַי. למעשה הדברים נאמר לכולי עלמא , גם לגויים אשר לא ידעוהו, שידעו אותו בְּפָעֳלוֹ. אלה הם הדברים שנאמרים לישראל על-ידי משה. לא רק שלום יתן בארץ אמר הקב"ה והוא הוסיף: ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם.(כו/ט) כלומר יש שכר לעושי טוב ולהולכי תמים. "ופניתי אליכם" , משמעותה להתפנות בשבילכם כדי לתת שכרכם. בעניין זה מביא רש"י משל למה הדבר דומה? (ככץוב בספר תורת הכהנים): משל למלך ששכר פועלים והיה שם פועל שעבד הרבה, אך המלך נתן לו לחכות עד שגמר את חשבונו הקטן עם האחרים, אז התפנה לשלם לו את חשבונו הארוך. כך הקב"ה בתחילה הוא משלם לְאֻמּוֹת העולם שכר מצוותיהן מפני שחשבונם מועט ואחרי כן לעולם הבא ישלם הקב"ה ישלם לישראל את שכר מצוותיהם שהוא חשבון גדול. זה יקרה אם בחקותי תלכו. כלומר אם אתם תלכו "בחקתי" אני אלך לקראתכם ואם לא תלכו תעמדו אעמוד נגדכם .

התוכחה שבתורה והעולם הזה

הפרשה החל מפסוק י"ד בפרק כ"ו ועד פסוק מ"ג בפרק זה, עוסקת בתוכחה חמורה אשר האמור בה יתרחש אם לא ישמעו לדברי האלהים ולא יעשו את כל המצוות שצוה אותם לעשות וימאסו בחוקות השם. התוכחה כוללת תאור דברים נוראים שיקרו לעם המואס בחוקות האלהים ויש בה קללות נמרצות. גם בפרשת כי תבוא בסיומו של חֻמַּש דברים אחרי ארבעים שנה מיציאת מצרים יש תוכחה כזאת, שנאמרה עלידי משה רבנו בסוף דרכו לפני מותו, זאת מעין אזהרה חמורה לעם שלא ישכחו את אשר צוה אותם לעשות. כל התוכחה הזאת, באה לשפר את חיי האדם בעולם הזה ולמעשה לא נועדה לעולם הבא, כי נאמר : ואתם הדבקים ב' אלהיכם חיים כלכם היום. והכונה היא לחיים בעולם הזה, שבהם יהיה שפע: גשם בעתו, יבולי שדה, ועץ הפרי יתן את פריו , תאור מרנין, לחיים טובים בעולם הזה, למרות הערך הרב שיש לדבקות האלהית אחרי המות. נאמר עוד: והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. (כו/יב) להתהלך זה לא במובן הליכה ליעד מסוים עד שמגיעים אליו, אלא רק להתהלך, הלוך ושוב, כמי שמתחבר אל אחר בהליכה בצותא עם האלהים שמתהלך בקרבנו. הקשר בין האדם לאלהים הוא באמונה בו ובקיום חוקיו ומצוותיו. מכאן ההבדל בין עמנו ואמונתנו לאמונת הדתות שינקו עיקר אמונתם מתורת משה וישראל , אף סלפו את הכתוב עד כדי הִפּוּכוֹ של הכתוב בקיצוניות פטאליסטית. למשל קידוש השם הפך באיסלאם התאבדות כדי להרוג אחרים שלדעתם הם כופרים באמונתם. גן עדן שלהם לעומת העולם הבא שלנו, זה הפך למטרה עיקרית ונעלה שמחנכים אליה מילדות . בכוזרי של רבי יהודה הלוי בויכוח עם החבר , על ההבטחות שמבטיחות הנצרות והאיסלאם, שהן הבטחות חובקות עולם, אלא שאלה מיועדים למאמינים נוצרים כמוסלמים בעולם הבא ולא כאן. לכן מטיפים להתנזר לחלוטין והמוסלמים מטיפים למות כשהיד , אצל שתי הדתות האלה מבטיחות למאמינים שמחכה להם עולם טוב יותר בעולם הבא, שכולו טוב. החבר עונה למלך כי מטרת תורת ישראל לא רק להיות אורחי הקב"ה בעולמות העליונים, אלא לחיות בעולם הזה ולעשות את המעשים הטובים כאן בעיקר לזולת. שם בעולם הטוב יהיה כולו לך ולא לזולתך.

הערכים שיש לחנך את האדם לפיהם

אמר הקב"ה למשה אחרי שהושלמה הקמת המשכן: ושכנתי בתוכם ולא במשכן. וכאשר תשכון השכינה כשישראל בארצו הקב"ה יקדש את הארץ כי העם יהיה קדוש. לכן צריך לחנך לערכים נעלים כדי שבארץ לא ישכנו רוצחים, סוחרי סמים, אַנָּסִים, וגזלנים. כפי שכבר נאמר בפרשת בהר הישיבה בארץ ולא בחו"ל זו מצוה ראשונה במעלה. הארץ תהיה שלנו אם נקיים את המצוות הקשורות אליה: השמיטה, הבאת בכורים, הפרשת מעשרות לציבור וחשוב מכל עקירה מן השורש עבודה זרה, אם לא נעשה כן הארץ תחדל להיות ארץ ישראל, ותחזור להיות ארץ כנען. לכן יש קשר בין פרשת בהר לבין פרשת בחקותי אשר לרוב הן מחוברות. בחקותי מביאה אותנו לקראת סוף הפרשה לקיום ערכים אחרים , כגון הַנֶּדֶר "כְּעֶרְכְּךָ". לא ברור ממה נגזרת המלה כערכך , רש"י מסביר כי אין להתיחס לביטוי עֶרְכְּךָ רק כאל ערך כספי. יתכן ומשמעות הביטוי מלשון עריכה חישוב הערך של עצמך. כלומר קביעת איזה ערך לחשב את תרומתו של זכר בן עשרים לעומת נקבה וכך הלאה . ואם אדם איננו יכול לתת את מה שהוטל עליו לפי גילו יש להעריך את התשלום כפי שידו משגת. הדבר אמור לגבי כל תחומי התרומה, מן הבהמה ומן הצומח . הכלל הוא שמה שאדם מבטיח עליו לקיים. כך נבדל האדם מן הבהמה - בכוח הדבור הוא נבדל, בקימו את מוצא פיה. הדבור הוא אמצעי לערך עצמי. בדבור צריך להשתמש לחיוב ולא לשלילה, גם אם חרש עומד מולך שאיננו שומע אותך אל לך לדבר סרה בו נאמר : לא תקלל חרש. מטרת התורה היא לחנך את האדם לערכים נעלים שבמסגרתם חי בחברה.

אם לא תשמור על הארץ לא תִּשָּׁמֵר בָּהּ

קדושת הארץ היא בראש דאגתו של עם ישראל. כל בן עַם אחר לא רואה בארצו פסגת קיומו. אומנם יש פטריוטיות שמתגלה אצל אדם בן לאום אחר למולדתו, אך אין הוא רואה בה את מהות קיומו כמו בן-ישראל כבן לְאֻמָּה עתיקת יומין הא בהא תליא העם והארץ תלויים זה בזה. למעשה דבקות עמנו בארץ ישראל, הייתה לישראל מקור כוח לנדידה ארוכה במדבר. אם נסקור את תולדות הסכסוך של ישראל עם הערבים אשר מעולם לא היו בני הארץ הזאת, ואשר נתקבצו והגרו אליה אחרי שגורשו ממנה בני ישראל ממלכויות ישראל ויהודה. המגורשים בארצותיהם אמצו את סיסמת התנועה הציונית "השיבה לארץ ישראל" ואילו ערביי ארץ ישראל ואחרים מדברים על "זכות השיבה", דבר זה אינו אלא חיקוי לשיבת ציון, הכמיהה של אלפי שנים של ישראל משווים לאותה נטישת האנשים האלה את הארץ כי שום דבר אינו קושר אותם אליה כי מעולם לא הייתה כאן מדינתם. והנה העצמאות של ישראל המתחדשת , בשבילם זו הנכבה (האסון) שכביכול המיטה עליהם ולא הם עצמם .ושוב מלחמת מצוה שבתורה לדידם זו מלחמת ג'יהאד להשליט את דת האיסלאם על העמים. גם קידוש השם , אסתשהאד (שהיד) . כל אלה תוך עוות האמת . למעשה אין דבר שקושר אותם מבחינה דתית לאומית לארץ הזאת, כמו שבני ישראל קשורים אליה . המקום הקדוש ביותר שלהם היא מכה , הוא המקום אשר אליו שלח אברהם את ישמעאל. לדידנו השמירה על הארץ כנחלת אבותינו - נחלתנו היא הערובה לשמור עלינו כעם אחד בעל תורה אחת וערכים משותפים . אף על-פי כן אנו מוצאים שהמקור שלנו הפך לחקוי גרוע אצל אויבינו, והשקר היא האמת שלהם. לפיכך יש לאמר:

יֵשׁ מָקוֹר וְיֶשׁ גַּם חִקּוּי גָּרוּעַ יש חִקּוּי תָּלוּשׁ וּמָקוֹר פֹּה נָטוּעַ

יֵשׁ חִקּוּי אֲשֶׁר יַחֲלֹף עִם הָרוּחַ וְיֵשׁ מָקוֹר וְלִבּוֹ רָחָב לַכֹּל פָּתוַּח

אַךְ אֵין אֱמֶת וְשֶׁקֶר דָּרִים יַחַד אַךְ יֵש אֹמֶץ שֶׁכֻּלּוֹ חֻלְשָׁה וָפַחַד

יֵשׁ מוֹכְרֵי בְּכוֹרָה בִנְזִיד עֲדָשִׁים וְיֵשׁ פְּשׁוּטֵי עַם נִפְלָאוֹת עוֹשִׂים

יֵשׁ זֶה שֶׁבְּעוֹלָם הַדִּמְיוֹן מְרָחֵף וּפֶּתֶן וְצָּבוּעַ כְּחַיּוֹת מַחְמַד מְלַטֵּף

יש זֶה שֶלוֹ הַשֶּׁקֶר הָאֱמֶת כֻּלָּה וְאֱמֶת דְּזֻלָּתוֹ בְּשֶׁקֶר וְכָזָב מְהוּלָה

לָכֵן בְעוֹלָם זֶה הָאֱמֶת גַּלְמוּדָה אֵין לָהּ מַעֲרִיצִים וְאֵינָה אֲהוּדָה לְפִיכַךְ בַּמֶּה נֶבָרֵךְ וּמָה נֹאמַר רַק יוֹשֵׁב מָרוֹם יְבַטֵּל אֲשֶׁר גָזַר.