כשלמדתי באוניברסיטה של טקסס, התווכחנו ללא-הרף, כצפוי, בסוגיות של אתיקה בתקשורת. אחד הדברים, שלא הבנתי לפני יותר משלושים שנה, היה הניכור העז בין האקדמיה והתקשורת האמריקניות לבין מערכת הביטחון. הניכור הזה בא לביטוי בפרשיות המפורסמות של אנשי CIA, שהחליטו להפוך את זיכרונותיהם לספרים, ולחשוף את עמיתיהם לשעבר – כמחאתם על הניהול הכושל של סוכנות הביון, לדעתם. חבריי לספסל הלימודים לא הבינו מדוע הזדעזעתי, כשדיברו באיבה על מספרי הצנזורה (כן! בארצות-הברית), שירדו על הספרים הללו.
מאז הנסיגה האמריקנית מוויטנאם ומדרום-מזרח אסיה, משמשים השמות ויקטור מארקֶטי, פראנק סְנֶפ ופיליפ אֶגי כמגדלורים בדיני תקשורת. לכן, דרך אגב, הופתעתי מאוד, שכשמדינת ישראל פעלה בשנות השמונים לאור חוות-דעת מטעה, וניסתה למנוע, בארצות-הברית, את פרסום ספרו של ויקטור אוסטרובסקי על ימיו ב"מוסד". כל תלמיד מתחיל לדיני תקשורת בארצות-הברית יגיד, שזה בלתי-אפשרי: שום בית משפט שפוי בארצות-הברית לא יאסור פרסום ספר כזה. ואכן, כך היה להוותנו – למרות שאת חוות-הדעת כתב מאן דהוא, משפטן ישראלי בכיר מאוד, יותר מעשר שנים אחרי שהותר לניו-יורק טיימס לפרסם את מסמכי הפנטגון.
לפני כמה חודשים פרסם לוטננט-קולונל אנתוני שייפר (Shaffer) את ספרו, Operation Dark Heart, על מבצעי מודיעין באפגניסטן. הספר אומנם לא צונזר, אך "יד נעלמה" משכה את כל עותקי מהדורתו הראשונה מחנויות הספרים האמריקניות. הקצין בדימוס הבין את הרמז, והוציא מהדורה שנייה, מצונזרת, של ספרו.
לכן, שמחתי לקרוא, שקצין בכיר בפנטגון ביקש בצורה יפה – כנהוג – מהתקשורת האמריקנית לא לפרסם שמות של צוות החיסול של בין לאדן, אם ייוודעו לה. כרגיל, מנסה הפנטגון לקיים מסכת יחסים הוגנת עם התקשורת, וגם בעזרתה הוא מסתיר לא רע את סודותיו – כיוון שהכלל החשוב ביותר ביחסי תקשורת-צבא בארצות-הברית הנה, שהצבא צריך לשמור על סודותיו, והתקשורת אינה צריכה לעשות זאת בשבילו ובמקומו.
זה נעשה מתוך הכרה הדדית באוטונומיה של שני הצדדים – כי רק כך יכולה התקשורת להיות כלב השמירה על הדמוקרטיה. אך גם מתוך אחריות, כיוון שלפעמים טועה הצבא, וחושף דברים בלתי-נחוצים. למשל, בתחילת 1991, ערב מלחמת המפרץ הראשונה, הובאו בטעות כתבים לסיור במפקדה הקדמית של קורפוס מוטס 18, שהייתה במקום מסוים מול מערב כווית. לו פרסמו העיתונים האמריקניים את מיקום המפקדה – היו יכולים העירקים ללמוד על כיוון המתקפה הצפויה עליהם.
כפי שאמר, עוד באמצע שנות החמישים, ג'ימס ראסל ויגינס, מי שהיה עורך ראשי בעיתון ואשינגטון פוסט: "יש להכיר, כי גם הממשלה החופשית ביותר בעולם תצטרך להטיל סודיות על מבצעים צבאיים בזמן מלחמה. חיי אזרחים יהיו המחיר של כישלון בעניין הזה ... אין מהלך, שאין בו סיכון. אם נסכן את החירות כדי להשיג ביטחון נסיים בלי שניהם; אם נסכן יותר מדי את הביטחון, נגיע לאותו אסון. זו הדילמה של דורנו".