בפתרון מסוג זה, טמון מבחן מעשי אמיתי לרצונם ולנכונותם של הערבים להגיע לקץ הסכסוך, להשלים עם ישראל ולפתור את בעית פליטי ארץ ישראל, מבלי להרוס באותה הזדמנות את המדינה היהודית. במציאות האסימטרית שבין ישראל לערבים, אין די בניירות, חייבים להשקיע בתוכנית הביצוע היסודית מרכיבים שעל פניהם, לפחות נראים כשינוי מהותי בר-קיימא. להערכתי, ללא שינוי פרדיגמתי מן הסוג המתואר לעיל או דומה לו, לא רק שאין סיבה לישראל לקחת סיכונים ולנתניהו להסתכן פוליטית מבית – אסור להם לעשות זאת. יתר-על-כן, אם ידחו הערבים תוכנית כזו, משמע אים הם מוכנים באמת ובתמים לסיום הסכסוך ו"לפתרון הבעיה הפלשתינית". אם גם ימשיכו בצעדים חד-צדדיים לעבר האו"מ או לכיוון אחר, צריכה ישראל לדאוג חד-צדדית לאינטרסים שלה, ודאגה זו אינה כוללת בשום פנים ואופן ויתור חד-צדדי נוסף על שטח, אלא דפוסי הכלה חדשים של המציאות הקיימת, תוך התאמתם באופן שוטף להתפתחויות בלתי צפויות.

מוקד הדיון זז איפוא מהשאלה העיקרית, לעבר שאלות משניות, שהרי לא המספר המדויק של הקמ"ר שיקבל כל צד הוא לב הבעיה. לשטח חשיבות משום כפרמטר בהסדר, משום שהוא גורם אסטרטגי ופוטנציאל פיתוח לאומי, אבל לא השאלה הסמנטית של קו הגבול המדויק היא השאלה המכרעת. לכן, גם אין זה מקרה שהערבים מפרשים את החלטה 242 של האו"ם באמצעות הסיסמא הקליטה "שטחים תמורת שלום"; לאמור: אנחנו נקבל "חומר", ואתם תקבלו "רוח" (נייר). ומשום שזו העמדה האמיתית שלהם, כפי שהסתמן גם בדיון עם מצרים וירדן על הסכמי השלום, אסור לישראל להמשיך בקו זה. כאן חייב לבוא המרכיב הראשון של פרדיגמה חדשה לטיפול בסיכסוך: לא עוד "שטחים תמורת שלום", אלא "שלום תמורת שלום"; אין יותר פרסים לתוקפנות! בלחץ השגיאות והאירועים שיצרו שגיאות אלה, נקלעה ישראל למבוי הסתום המכונה כיום "פתרון שתי המדינות". פתרון זה מבקש להותיר כ-77% משטח ארץ-ישראל המנדטורית (כ-89 אלף קמ"ר) תחת ריבונות ירדנית, שכ-60% מתושביה הם פלשתינים (הערכה מקלה, הקשורה בהגדרה מיהו פלשתיני), להקצות שטח נוסף של כ-6500 קמ"ר (5.6%) משטח המנדט, בתחומי ארץ ישראל המערבית, להקמת מדינת ננס ערבית-פלשתינית נוספת, שבה יסתופפו למעלה מ-3.5 מיליון פלשתינים, ולהותיר כ-1.5 מיליון פלשתינים נוספים בתחומי ישראל (18.1%) משטח המנדט הבריטי. לאחר סידור זה, יוותרו בתחומי המזרח התיכון עוד כ-1.5 – 2.0 מיליון ערבים המגדירים עצמם - בצדק או שלא בצדק -פלשתינים; תמונה הזויה על-פי כל קנה מידה-ריאלי. בנוסחאות המעורפלות שמציעים החוגים הישראלים שהגו את רעיון הנפל הישן של פתרון שתי המדינות, הם גורסים ש"הבעיה הפלשתינית" "… תיפתר בתחומי המדינה הפלשתינית…" (הנוסח של לבני, למשל, בדיון האחרון בפתיחת מושב הכנסת). האמנם?! האם נמצא מישהו שפוי כאן או שם שסבור שניתן להקים ולקיים מדינה יציבה וברת-קיימא שבה 7-5 מיליון תושבים, שקצב הריבוי הטבעי שלהם הוא מן הגבוהים בעולם, על פני שטח של כ-6500 קמ"ר מפוצל בין איו"ש לעזה? האם נמצא מישהו שפוי שסבור שאחרי חלוף האופוריה הסמנטית הראשונית ואחרי "הרפתקאות הסכסוך" בן 120 השנים, יסכימו הערבים המכונים פלשתינים להסתפק בתוצאה זו? האם יש בנמצא מישהו שפוי שמאמין שהסדר כזה, שישראל תאלץ לדרוש שליטה מוחלטת על גבולותיו ועל כל החלטה דמוגרפית בו - סממנים חיוניים של ריבונות - בכדי להבטיח את סדרי הביטחון החיוניים לה במזרח התיכון ההפכפך, יהיה יציב ובר-קיימא?! ומה יקרה כאשר יסתבר שדווקא הפסימיסטים ולא האופטימיסטים הם אלה שצדקו?! – שוב נצא לקרב מעמדות של נחיתות אסטרטגית? הפרדיגמה הישנה של "שתי מדינות לשני עמים" נועדה לשחרור זמני של לחצים מסוגים שונים, חלקם בתוך ישראל וחלקם במדינות המערב. מבחינת הערבים היא ליצר עמדת זינוק משופרת להשגת המטרה שעליה לא ויתרו מעולם, ובגינה אין הם מוכנים להכיר גם כיום במדינת לאום יהודית – "ביטול תוצאות התוקפנות הישראלית מ-1948"! הגשמת תוכנית שתי המדינות על-פי הפרדיגמה הקיימת, אינה מונעת שאיפה זו ואפילו אינה מחלישה אותה. אין בתוכנית הנוכחית פתרון אמיתי, יציב ובר-קיימא לסיכסוך על כל מרכיביו ואין בו הוכחה ברורה וחד-משמעית לגבי הכוונות ארוכות הטווח של הערבים. הפתרון הקיים דוחה אולי את מועד ההגשמה המלאה של מטרת-העל ומציב את הפלשתינים, "שליחי המצווה" של העולם הערבי בעמדת זינוק משופרת לקראת השלב המסכם. תוכנית "שתי מדינות" עשויה להיות, בתנאים מסויימים, פתרון נכון ואפשרי אולם קידומה על-פי הפרדיגמה הקיימת הוא מרשם בטוח להמשך הסיכסוך וסכנה חמורה לישראל. יתכן מאוד שבדיוק מסיבה זו היא מקודמת בשקדנות רבה כל כך ע"י טיפשי ישראל מבית, ושונאיה מבחוץ.

ישראל וירדן, מסיבות היסטוריות מובנות, הן השותפות העקריות בעיצוב המרכיב הטריטוריאלי, אבל לא היחידות. ברמה העקרונית, השינוי הפרדיגמתי יכלול שני מרכיבים: א. ישראל אינה אחראית ליצירת בעית ערביי ארץ ישראל. אחראיות לכך שתי התפתחויות היסטוריות המשלימות זו את זו – הסתלקות בריטניה מהתחיבותה על-פי הצהרת בלפור (1917), והקצאת 77% משטח המנדט להקמת מדינה ערבית-ירדנית; והתוקפנות הערבית משנת 1948, נגד מדינת ישראל שאך זה קמה והיהודים במדינות ערב. לפיכך, ישראל תהיה מוכנה להשתתף בפתרון הבעיטה כשחקן מרכזי, אבל לא תיקח אותו על עצמה באופן בלעדי. ב. בעיצוב המרכיב הטריטוריאלי של הפתרון, תשתתפנה מדינות העימות הישיר יחד עם ישראל בהקצאת השטחים הדרושים להקמתה של מדינה פלשתינית יציבה ובעלת כושר קיום ריאלי. מבחינה מעשית יהיה מדובר בויתור ישראלי על שטח של כ-5000 קמ"ר באיו"ש – כ-80% מהשטח בו היא מחזיקה כיום (לאחר שויתרה כבר על עזה), ובמקביל וכחלק בלתי נפרד מכך, תוותר גם ירדן שטח דומה, שישיק בחלק מקו הגבול שלו לשטח הקודם. שטחים אלה יהיו לב ליבה של הטריטוריה של המדינה החדשה. מצרים תקצה בסיני שטח של 500 קמ"ר בהמשך לרצועת עזה, שתגדיל את פוטנציאל ההתפתחות הטריטוריאלית של הרצועה. שני השטחים – הקיים והנוסף, יצורפו למדינה הפלשתינית. כמחווה ישראלית נוספת, יפתח מסדרון יבשתי בין שטחי איו"ש לרצועה שישרת את ירדן והמדינה הפלשתינית ביצירת קשר יבשתי נוח לחופי הים התיכון (לנמל בינלאומי שיוקם ברצועה המורחבת); אבל יוותר בריבונות ישראל. לפתרון הטריטוריאלי יצורפו כל המרכיבים האחרים של הסדר שלום מלא עם ערבויות ביצוע, המסיים את הסכסוך הישראלי ערבי על כל היבטיו. ההסדר הישראלי-ערבי-פלשתיני יגובה בהסכם בינלאומי לסיוע כלכלי שמוקדו יהיה יישוב הפליטים במדינה החדשה או במקומות מושבם העכשוויים, לפי בחירתם. קווי מתווה אלה אינם שלימים ואינם עונים כמובן על כל הסוגיות הפתוחות, אבל לא התכוונתי לקיים כאן דיון בפרטי ההסדר המלאים. בקשתי להביא בצמידות לעקרונות הפרדיגמה החדשה, את עיקרי המשמעויות של מימושה בשטח: א. לא רק ישראל צריכה ויכולה לפתור את הסכסוך. ב. אין יותר "שטחים תמורת שלום". ג. ישראל, חרף זכויותיה ההיסטוריות בארץ ישראל וממדיה הקטנים, אבל מבלי לקבל על עצמה סיכונים ביטחוניים בלתי סבירים, תתרום את חלקה, גם בתחום הטריטוריאלי לפתרון. ד. חייבת להתקיים הדדיות וסימטריה סבירות בין כל הצדדים, בעיצוב הפתרון. ה. הפתרון אינו רק בין ישראל לפלשתינים, אלא בין שיראל לעולם הערבי כולו. ו. כל המהלכים יבוצעו על יסוד הסכם שיושג במו"מ ישיר בין הצדדים.

ישראל חייבת לשבור את מסגרות החשיבה בהן נעים התהליכים המדיניים-אסטרטגיים באזור, בזכות שגיאותיה בעבר ותוכנית שתי המדינות הנוכחית. שבירת מסגרות חשיבה אלה אני מכנה שינוי פרדיגמה. שינוי פרדיגמה אינו מבטל את רעיון שתי המדינות, אלא מציב אותו על בסיס חדש. בסיס אשר מצד אחד מתקן חלקית את שגיאות העבר הישראליות, מצד שני מעניק לפתרון מרחב קיום ריאלי יותר ומצד שלישי מוכיח שינוי גישה ערבי בסיסי ליסודות הסכסוך – מהנצחת היריבות והעוינות והמשך החזקת הפלשתינים והפעלתם כסוכני-סיכסוך, לעבר, תיקון עוולות מבלי ליצר עוולות חדשות, השלמה הדדית וסיום הסכסוך. הפרדיגמה החדשה אינה למעשה אלא חזרה לנקודות המוצא שבמסגרתן ראוי היה מלכתחילה לנסות ולפתור את הסיכסוך; ההיסטוריה אינה חוזרת לאחור ולא תחזור. הפרדיגמה החדשה מושתתת על תיקון ההנחה שישראל אחראית למצב הקיים ורק עליה מוטלת האחריות למצוא לו פתרון. מדינות העימות הישיר הגובלות בישראל, שהיו שותפות לתוקפנות של 1948 (מצרים, ירדן וסוריה), צריכות להשתתף באופן פעיל בעיצוב הפתרון, ולתרום לו, יחד עם ישראל, את המשאב הטריטוריאלי הדרוש לכך.

השארת עקורי ארץ ישראל (כיום הפלשתינים) במשך עשרות שנים כפליטים חסרי בית בפזורות שונות, הפך לבעיה מרכזית של הליגה הערבית. שורש הקושי לישב את הסכסוך הישראלי-ערבי אינו נעוץ, אלא בסרבנות הערבית לקבל את קיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודי באזור, בנסיונם הבלתי-נלאה לחסלה ובעיצוב מתמשך של עמדות בלתי-מתפשרות שמטרתן האמיתית היא להנציח את הסכסוך, עד להיווצרות תנאים נוחים להחזרת דברים לקדמותם. גישה זו, שביסודה עדיין שרירה וקיימת בגישה הערבית הבסיסית לסכסוך, מחייבת את ישראל לזהירות רבה הן בניתוח המציאות והן בהחלטות שהיא מקבלת לגביה. השינויים המתחוללים כיום בעולם הערבי, בינתיים, אינם משנים דבר בהתיחסותו לסכסוך הישראלי-ערבי; ואין לדעת לאן יובילו בעתיד הקרוב והרחוק יותר. בשל נזקיו של הסכסוך עד כה, הסדר יציב הוא צורך אמיתי לכולם; גם לתושבי האזור וגם למדינות אחרות שיש להם אינטרסים בו. אלא שלחלק ממדינות אלה אצה הדרך, והן מוכנות ליטול סיכונים… על חשבונה של ישראל. הנוסחאות שהוצעו עד כה, כשלו משום שכללו תנאים מוקדמים ופתרונות מוצעים שלא ענו על הציפיות ו/או על החששות של שני הצדדים. הפגת החששות, ו"נירמול" הציפיות אינם יכולים להתבצע ע"י גורמים זרים. הם חייבים להתפתח מתוך מערכות היחסים שבין הצדדים לסכסוך, ולשקף תובנות חדשות באשר לשאה מה ראלי ומה אינו ראלי, מה יביא הישגים ושיגשוג, ומה ימשיך לשחוק את הצדדים ולהרע את מצבם. בעיצוב פתרונות בדור האחרון, שגתה ישראל שתי שגיאות חמורות: א. היא ויתרה על עמדתה ההיסטורית שגרסה שיראל אינה הסיבה להיווצרות בעית ערביי ישראל, שלימים הפכה ל"בעיה הפלשתינית", ולכן אינה צריכה וגם אינה יכולה לפתור בעיה זו בעצמה. ב. ישראל קיבלה את העמדות של מצרים וירדן בתמיכת הליגה הערבית, שפתרון שתי המדינות ניתן ליישום ריאלי, יציב ובר-קיימא, בתחומי ארץ-ישראל המערבית. ההסכם האומלל של אוסלו (1993), קיבע שגיאות אלה בתודעת העולם, ובסיוע שוטים מבית ויריבים ואויבים מבחוץ, פיתח סביבו את הפרדיגמה הערבית החלופית, המבקשת לקעקע את לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל. מאז הסכם אוסלו, מתנהלים המאמצים לפתור את הסכסוך תחת השפעה מכרעת של שתי שגיאות-יסוד אלה. בשאלת הלגיטימציה נצלו הערבים את השגיאה הראשונה בכדי להעמיד את ישראל בעמדת התגוננות מתמדת, בהשחרת פניה ובסילוף העובדות ההיסטוריות והתאמתן ל"רוח התקופה"; (במאמר מוסגר חייבים להודות שניצלו היטב את שגיאתה של ישראל). משוויתרה ישראל על עמדות-היסוד שלה, ויתרה למעשה על נשק הסברתי החשוב יותר שעמד לרשותה והקנה לה סיבות והנמקות מצויינות לדרכי התנהלותה ערב הקמת המדינה, במהלכה של מלחמת השחרור ובשני העשורים שבאו לאחריה, וקלעה עצמה למצוקה תדמיתית קשה בהווה. הויתור הפזיז הראשון, הביא בעקבותיו את השגיאה השניה. הויכוח שאמור היה להתנהל על ישוב הסכסוך הישראלי-ערבי ועל חלוקה רציונאלית וצודקת של שטח המנדט הבריטי מ-1917, בין ישות מדינית יהודית לבין ישות מדינית ערבית, הפך לדיון ב"נכבה" פלשתינית, ולמאבק סביב השאלה כיצד יכולים הערבים לסחוט מישראל ויתורים מירביים בתחום הטריטוריאלי המצומצם של ארץ-ישראל המערבית, ולמנף ויתורים אלה להעמדת ישראל תחת איום צבאי ודמוגרפי מתמיד. "עבירה גוררת עבירה", שנו אבותינו; ההיסטוריה החדשה של ישראל חוזרת ומוכיחה צדקתה של אמירה זו.