מקרה הייתי עד לו אך אתמול, ולבטח לא לראשונה. בעודי עומד בקופה, מתקשה הקופאית להעביר ולקרוא מוצר עם סורק הברקוד. להפתעתי, מדובר היה במוצר תחת מותג פרטי של אחת מהרשתות הגדולות. הקופאית עמלה ועמלה ובסוף הקלידה את הספרות באופן ידני, שאלתי אותה זו פעם ראשונה שקורה לך ?, היא ענתה מה פתאום, זה קורה. שאלתי אותה ומה את עושה עם הבעיה?, היא
משכה בכתפיה באדישות וסיימה את החשבון.
ניסתי לקלוט את מבטה ולהבין ממנה האם גם היא מבינה מה שאני חשתי, אולם מבט עיניה היה עמום ונראה כאילו לא שייך לחלל בו היא נמצאת. חלקכם בטח שואל, מה אתה עושה עניין מסיפור קטן זה?, שהרי כמעט כולנו נתקלים בתופעה מידי פעם, זהו שמאחורי "אירוע קטן וזניח" זה עומד עולם שלם של ערכים ותפיסות ניהוליות.
מדובר כאן על
קצה קטן של קרחון ענק, אשר לא קל לטפל בו, אולם מי שמוצא את הנוסחא מיטיב את דרכו ומשפר אותה, הרבה מעבר לזמן אשר מתבזבז בקופה, שגם לו חשיבות עליונה בכול הקשור לניהול זמן ולהמתנה בנקודה קריטית זו. מחויבות, הזדהות ושייכות אכפתיות, מקצועיות בעצם מה לא?, אולי נוח לקרוא לזה במילה אחת - ניהול.
למנהלים יש לעיתים, נטייה לראות את עלות העבודה של העובדים בתור נטל, אשר יש לשאוף להפחיתו במקום לראות את העובדים כהוצאה קיימת ונתונה, אשר יש "להפיק ממנה את המירב" לשפר ולהטיב את מצבו של הארגון ולהפכו לארגון לומד, אשר משפר את ביצועיו על ציר הזמן.
בארגון לומד, קיימות כמו בכל מקום טעויות, כמו במקרה של הקופאית שלנו, אולם תקלה זו הייתה מדווחת במיידי לקופאית הראשית, אשר הייתה רושמת אותו על טופס מסודר, אשר היה מועבר עוד באותו יום לקניין האחראי, אשר היה מטפל בבעיה ולא זורק אותה לפח. נשמע פשוט?, אך לא לכולם זה מוכר!.
כדאי שהמנהלים יפנימו את העובדה שיש להם
מאות ואלפי זוגות עיניים ומחושים על רצפת המכירה, אשר רובם רוצים, מבקשים ולעיתים אפילו מתחננים להעניק את הידע שלהם לטובת הארגון, אולם קורה ומידע זה נשאר אצלם בבטן ולא יוצא - וחבל. מידע זה וישומו הוא הנכס האמיתי של הארגון, הוא נמצא ומתגלגל על רצפת העסק שלכם, "כל" תפקידכם הוא לדאוג שלא ילך לפח ויעלם.