במאגר המידע שלי במכון יע"מ (ייעוץ ומידע), מצוי מסמך שעשוי לעניין את הקוראים, דווקא לקראת יום ירושלים.
בשנת 361 לספירה היה יוליאנוס לקיסר האימפריה הרומית. מטעמים מהותיים, ובעיקר מטעמים פרקטיים, הכריז יוליאנוס על חופש דתי מוחלט, ומתוך כך ביקש לנהל חזית מבוצרת כנגד הכנסיה הנוצרית. עמדתו הליברלית והמחמיאה כלפי היהדות היתה נגועה בלא מעט פרגמטיות של רצון לגייס את יהודי בבל כנגד הממלכה הפרסית.
בשנת 362 לספירה נפגש יוליאנוס עם נציגים יהודים באנטיוכיה, והללו ביקשו ממנו להחזיר לידם את העיר ירושלים (שרובה היה נוצרי), להקים את בית-המקדש ואת המזבח, ולחדש את עבודת הקרבנות. והקיסר נענה בחיוב.
יוליאנוס הוציא בנידון שורת הוראות לנציב של הפרובינקיה פלאייסטינה. אחת מהן ביטלה כנראה את איסור כניסת היהודים לירושלים, ודרשה, מנגד, לגרש את הנוצרים מתוכה. בכל מקרה, הוראתו של הקיסר בעניין חידוש בניית המקדש והקמת ירושלים מהריסותיה (תהיינה סיבותיו ומגמותיו אשר תהיינה) נתקלה במחלוקת בין החכמים, מנהיגי הסנהדרין. לבסוף, גם בית הנשיאות וגם קבוצה גדולה של חכמים גילו כלפי יוזמתו של יוליאנוס אדישות מוחלטת, הקרובה יותר להתנגדות ולהסתייגות.
מפתיע? אולי כלל לא. המציאות הקיימת, זו שנקבעה עוד בדור יבנה, התאימה לכל הנוגעים בדבר, ופרויקט ירושלים קצת הפחיד אותם. הם, כמובן, נתלו, לפחות חלקם, בתיאוריה המשיחית שרק גאולה ניסית-משיחית תביא להקמת המקדש ולחידוש יסודותיה ומבניה של ירושלים. התירוץ הדחוק עתיד ללוות את חיי היהודים בתקופת ימי-הביניים, ולבסס את אי-עלייתם לארץ. העיר המרכזית בפרובינקיה, בל נשכח, הייתה קיסריה, לא ירושלים, מה שהוסיף כמה קבי שיכחה והשכחה ביחס לירושלים.
בשנת 613 לספירה פרצו הפרסים לגבולות הארץ, בראשות המצביא כוריאם רומיזאן, והפיצו את הצבא הביזנטי-נוצרי לכל עבר. תמיכת היהודים בפלישה הפרסית, בהתפרצות מרד גלוי פרו-פרסי (שהובילו אותו בני טבריה, הרי הגליל ונצרת), זיכתה אותם בשורת פריבילגיות. מהלך היסטורי זה לווה בהתגברות התקוות המשיחיות, ובכתיבה של מדרשי גאולה.
בשנת 614 פרצו הפרסים לירושלים, לאחר מצור בן עשרים יום. הנוצרים הנצורים נכנעו לכובשים, והעיר נמסרה לבסוף לידי היהודים. היהודים התאכזרו אל הנוצרים תושבי העיר, וכילו את זעמם בכנסיות המקומיות, וכן בהיכלים הפגאניים. את הנהגת העיר ירושלים, לתקופה קצרה ביותר, קיבלה לא ההנהגה היהודית המסורתית, הנשיאותית והסנהדרינאית, אלא גורמים חוץ-רשמיים, מרדניים על-פי אופיים. אין לנו על כך מידע מוצק, אך המגמה נשארה בעינה: הסתייגות מאכלוסה של ירושלים ומהתקדשותה המחודשת.
בשנת 617 החליט המלך הפרסי לבנות את ירושלים מחדש כעיר נוצרית ולהקים את כנסיותיה, ולגרש את היהודים מתוכה. המפנה חל, כנראה, לאחר שהיהודים מילאו את משימתם (מבחינת הפרסים) בסיוע לכובשים מול השלטון הביזנטי, ומשזה הוכנע - לא היה כל צורך בסיועם של היהודים. משהוחזר השלטון הביזנטי-נוצרי לאזור, הורה הקיסר הירקליוס לגרש את שארית היהודים מירושלים, ומרדיוס של שלושה מילין ממנה.
תובנה ללימוד: לאורך ההיסטוריה שלנו מתחולל המתח בין המשיחיות למעשיות, ובין החוכמה המדינית לברית עם הכוח העולה או הכוח היורד במרחב. כך בימי התנ”ך, כך בימי הבית השני, וכך בימינו.
