מה הייתם עושים אם בוקר אחד הייתם פותחים את דלת ביתכם ומגלים שהשכנים החדשים שעברו לבית ממול בחסות המדינה הם פגועי נפש, עברייני מין, אוטיסטים או אנשים בעלי מגבלה זו או אחרת?
לתושבים ברחובות ההולנדית למשל, שכונת יוקרה ברחובות, היו דרכים יצירתיות להבעת דעתם הנחרצת בנוגע לשכניהם החדשים פגועי הנפש. כפי שכותבת אורלי וילנאי במאמרה מינואר 2011 בהארץ, לא די שכינו אותם "סוטים מגעילים", אף שפכו אשפה בפתח הוסטל בית חנה לפגועי הנפש בשכונה, ריססו גרפיטי והציתו את אחת הדירות. הם לא לבד. בשנים האחרונות אנו נתקלים ביותר ויותר התנגדויות מצד תושבים להקמת בתי מחסה באזור מגוריהם.
בין אם אלו עצומות באינטרנט, או קריאות גזעניות בקול רם וברור, ואף מעשים קיצוניים מאלה. רובנו נהיה הראשונים לזעוק בשמם של אנשים אלו עם מוגבלויות לקבל הזדמנות שווה לחיים בחברה שלנו, לבוא בטענות למדינה על כך שאין מספיק שירותי נכים, על יחס לא הוגן כלפי השונה; אך ברגע שזה מגיע לחצר ביתנו, אנו חוטפים רגליים קרות ומתנהגים בצורה הפוכה לדעות הנאורות שאנו כה אוהבים להשמיע בשיחות הסלון של ימי שישי בערב.
חלק טוענים שישנה פגיעה בשלוות התושבים, כגון רעשים מטרידים, וחלק אף אומרים כי הם חוששים מירידה בערך הדירות. ואכן, מה המדינה עושה? לדוגמה, במקרה של שכונת רמות אשכול בשנת 2005 לאחר תלונות השכנים על צעקות הנשמעות וחפצים הנזרקים מההוסטל לאוטיסטים של אלו"ט שהוקם בשכונה, בית המשפט קבע כי טענות השכנים מוגזמות וקטנוניות, ואיפשר את הישארות ההוסטל בשכונה.
האם טענות התושבים שלעתים נשמעות הגיוניות ומוצדקות אינן למעשה מסווה לשנאת השונה כחלק מהגזענות התופסת תאוצה בשנים האחרונות בחברה הישראלית? ניקח לדוגמה את תופעת הקריאות הגזעניות בקרב אוהדי בית"ר ירושלים כלפי שחקנים ערבים. מועדון הכדורגל וההתאחדות לכדורגל עושים את מרב המאמצים למנוע אלימות וגזענות במגרשים, שכן מדובר כאן בשנאת חינם. ואכן, מה ההבדל? יהיו אוהדי בית"ר שיטענו כי הערבים הם אויבינו ושונאינו ולכן אין מניעה מקריאות גנאי כלפיהם. ומה נאמר על פגועי הנפש, האוטיסטים ועברייני המין המשוכנים בהוסטלים לצורך שיקומם בקהילות השונות? שגם כאן אי-קבלתם - ובכך סיוע לשיקומם - והפחד הבלתי מוצדק מהם מעידים למעשה על דעה קדומה שגובלת בגזענות בדיוק כמו תופעת קריאות הגנאי במגרשי הכדורגל?
את המצב הזה יש לשנות. וכמו בכל תופעה של גזענות, זה יכול להיעשות רק דרך חינוך. יש להפגיש את תושבי השכונות עם החוסים עצמם וצוות המטפלים ולקיים דיאלוג שוטף שיביא לכתיבת אמנה של הגדרת מסגרת החיים המשותפים בשכונה. בנוסף, ולא פחות חשוב, יש לקיים מפגשים רצופים של ילדי השכונה עם החוסים על-מנת שיכירו זה את זה, ילדי השכונה ילמדו לקבל את האנשים עם המוגבלויות שבסביבתם ואולי אף יצרו מסגרות שבהן הנוער בשכונה ייקח חלק פעיל בפעילויות עם החוסים כחלק משירות לקהילה. כנראה שבמציאות של היום, הדרך עוד ארוכה.
בנימה אישית, מול ביתי, בשכונה שלווה בקריית אונו, שוכן לו שנים רבות בית נועם, שהוא מרכז יום תעסוקתי חברתי לבוגרים בעלי נכויות מורכבות. בדרכי לאוניברסיטה בכל בוקר, נוצר עומס תנועה מעיק כאשר רכב ההסעה של דיירי המקום מוריד אותם עם כיסאות הגלגלים בבטחה בכניסה. ואף לפעמים תופסת את עצמי ממלמלת: "אוף, שיבנו להם כבר מגרש חניה", אך מיד מרגישה רע על כך שאני מעזה להתלונן. בית נועם עבורי הוא דוגמה מעודדת לכך שניתן לחיות בצוותא בשכונה שעדיין לא הבריחה את תושביה עקב קיומו של המקום הנפלא הזה.