דיווחי תנועה

ואולם בשיחות שלא לייחוס אמרו לנו עובדים בתחנה בהווה ובעבר דברים אחרים, שלא באו לביטוי בגילוי הדעת ההוא. אחד הכתבים סיפר שההתנהלות של טוניק התאפיינה בגישה של "זהירות והליכה על בטוח. ומשום כך הוא העדיף לתת את המיקרופון לשדרים ותיקים".

למה זו הליכה על בטוח?

"כי זה טבעי שלבחור צעיר יש סיכון גדול יותר למעידות, לפחות בהתחלה, לעומת איש מקצוע ותיק ומנוסה. אבל חלק מהתפקיד של מפקד גל"צ הוא להכשיר את דור העתיד, גם במחיר של לקיחת סיכונים. את זה אבי בניהו עשה וטוניק לא עשה". אדם אחר בתחנה מדבר על התנהלות בעייתית אחרת: "טוניק אהב מאוד לנצל את התפקיד שלו לצורך טיסות לחו"ל. הטיסות לחו"ל היו נושא מדובר בתחנה. אפילו רצה בדיחה פנימית בתחנה על כך שהמטוס שיצא מנתב"ג, ובתוכו טוניק, התנגש עם המטוס שהחזיר ארצה את טוניק". ויש גם צד שני למתרס. עובדת בכירה בתחנה אמרה לנו שהתיאור הזה "רחוק מהמציאות. טוניק כמעט ולא טס לחו"ל". טוניק עצמו, אגב, סירב להגיב על הטענות השונות המועלות בכתבה זו. שמענו גם טענה שקשורה בניגוד אינטרסים: "טוניק הוא איש של טוויית קשרים. כחלק מזה הוא מעדיף לקחת ברגים משמעותיים בברנז'ה על חשבון טיפוח של הדור הצעיר. לדוגמה: כשמנהל חטיבת תרבות ובידור, מולי שפירא, הגיע לגיל פרישה, טוניק הציב במקומו את אתי אנטה-שגב, שהיא דמות מוכרת שעסקה שנים רבות בהפקות של אירועי תרבות. גם לאחר שמונתה לתפקיד המשיכה להפיק אירועי תרבות, למשל את פסטיבל הפסנתר של עיריית תל אביב. התחנה מרבה לעסוק בפסטיבל הזה. סביר להניח שאם מנהלת החטיבה לא הייתה מעורבת בפסטיבל, הכיסוי היה צנוע יותר. במילים אחרות, יש כאן ניגוד אינטרסים חריף. וזה יירשם לחובתו של טוניק". גם על כך מסנגרת הבכירה: "פסטיבל הפסנתר הוא אירוע תרבותי מהמעלה ראשונה בתל אביב, וככזה ראוי לו לקבל כיסוי נרחב. כך היה קורה גם אם המפיקה שלו לא הייתה אנטה-שגב, אלא מישהי שכף רגלה לא דורכת בתחנה". דוגמה אחרת לטוויית הקשרים של טוניק היא, כפי שאמר לנו מקור בתחנה, התוכנית שהוא העניק לעו"ד דודי תדמור. "לא רק שהוא נתן לו תוכנית, אלא שהוא פמפם את זה ללא הרף בפרומואים". ואל תשכח, מוסיף אותו מקור, שטוניק הוא עורך דין בהכשרתו. "היום הוא דואג לתדמור, מחר תדמור ידאג לו...". על טענה זו משיבים המסנגרים: "זה שטוניק הוא עורך דין – זו עובדה. מכאן, כל מי שהוא היה בוחר – היו טופלים עליו את ההשמצה הזאת. אם הוא היה לוקח את ציון אמיר, לא היו אומרים את זה? ואם היה לוקח את יורם שפטל?". "טוניק הוא איש חלש", מסכם עובד בתחנה, "אין לו יכולת לעמוד בלחצים - לא מצד הממונים עליו וגם לא מצד הכפופים לו". זה מסביר למה הוא קיבל גיבוי מהכפופים לו, אבל למה ששר הביטחון ירצה לפטר אותו?

"כי שר הביטחון רוצה את הנוסחה האופטימלית מבחינתו: מישהו שיהיה שפוט שלו, אבל עם חוט שדרה כלפי הכפופים לו". מקור אחר בתחנה מאושש את הדברים: "זה נכון. העובדים בתקופה של טוניק עשו מה שבא להם. החתולים רקדו חופשי על השולחנות". ביקשנו לשמוע בשיחה טלפונית מה יש לטוניק להשיב על טענות אלה וגם על טענות אחרות, כמו הדרת ציבור כזה או אחר והדרת תחומי עניין וסגנונות מוזיקליים שאינם שייכים לבועה התל אביבית מלוח השידורים וממצבת כוח האדם. אלא שהניסיון שלנו נתקל במצב רוח זועף. "השאלות שלך הן קנטרניות", אמר טוניק, "אתה לוקח את הסיפור הזה (הפיטורין, ככל הנראה. ד"ח) למקומות מוזרים. אין לי תשובות קצרות לתת לך. פנה לדוברות התחנה בצורה מסודרת". ואולם כשפנינו לדוברת התחנה, טלי טננבאום, נענינו כאמור כי "טוניק מסרב להגיב לטענות השונות".

יש נושא שכמעט כל מי שקשור בטבורו לגל"צ לא אוהב שמעלים לדיון: עד כמה התחנה נותנת ביטוי לקולות שמחוץ לבועה התל אביבית. הדברים נכונים גם למידת השתלבותם של דתיים, אנשי עיירות פיתוח, עולים חדשים, אתיופים ודרוזים בתחנה הצבאית. ביחידות הצבאיות האחרות הם נמצאים במסות, לא ראוי שכך יהיה גם בתחנת הרדיו שלהם? הדברים נכונים, כמובן, גם למידת השמעת סגנונות זֶמר ממרחבי תרבות מגוונים. לפני כשנתיים התוודה אברי גלעד בתוכנית 'המילה האחרונה': בעת שירותי בתחנה כחייל, הוא אמר, היו מתקיימים טקסים של הטחת תקליטים מזרחיים אל הקיר, בכל פעם שאלו היו נשלחים לתחנה מטעם האמנים. על-פי עדותו, הטקסים הללו לוו בתחושות סיפוק, עליונות ויהירות. בתחילת השבוע שעבר התפרסמה כתבה בחדשות ערוץ 2 שעסקה בהתפתחותו של הזמר המזרחי. ד"ר רוני קפלן, מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, זקף בכתבה את שגשוג הזמר המזרחי לזכות ההפרטה שהייתה בשנות ה-90 הן בטלוויזיה והן ברדיו. "המהפכה הזאת התחוללה לא בזכות גלי צה"ל, אלא למרות גלי צה"ל", הוסיף ואמר אחד משדרי הרדיו האזוריים. הבכירה מגל"צ הגיבה בטון כעוס: "שמע, הטענות שאתה מטיח בתחום הזה העלו עובש מזמן. אתה מדבר אייטיז". האם הדברים השתנו? "בהחלט", היא עונה, "היום המגוון המוזיקלי שלנו הרבה יותר רב-תרבותי". ומה לגבי שילוב של בני מיעוטים? במחזור האחרון בגל"צ, לדוגמה, אין ולו חייל דתי אחד לרפואה. עכשיו תורו של אורבך להתרעם: "לא המחסום של התחנה הצבאית אשם בכך, אלא חוסר ההליכה של המתגייסים מהמחנה הדתי-לאומי אל תחנת השידור. אם מרמת-אביב ג' ניגשים עשרה מועמדים ומהר-ברכה מועמד אחד, זה יבוא לביטוי גם במספר המתקבלים בסוף לקורס. גרוני כבר ניחר מלקרוא לנוער הדתי שיעשה מאמץ עליון להשתלב בגלי צה"ל. אומַר יותר מזה: את החינוך לחשיבות התקשורת לא צריך להתחיל בגיל התיכון, אלא עוד קודם. לדרבן את הילדים לכתוב בעיתון בית הספר, בעיתון השכונה, בעיתון הקהילה, בעיתון המקומי. "אבל למרות הנפילה במחזור האחרון, או אולי אפילו במחזורים האחרונים, אם תסתכל מה קרה ב-20 השנים האחרונות תראה שעשרות דתיים הגיעו לתחנה, השתלבו בה, וכבוגרי התחנה מצאו את עצמם אחר כך בערוצי הטלוויזיה המרכזיים - למשל עמית סגל וסיוון רהב-מאיר; אחרים, כמו עקיבא נוביק וצביקה ברוט, בולטים כיום בעיתונות הכתובה הארצית. ויש גם שמות שאולי אתה לא מכיר, אבל כדאי שתתחיל לשנן – כרמל צ'רקה ושובאל פלח. כך היא גאולתם של ישראל – קמעה קמעה". אחד מעיתונאי התחנה לא מוכן לקנות את דברי ההרגעה של אורבך: "עם כל הכבוד להשתלבות של החבר'ה הדתיים ב-20 השנים האחרונות, זה לא מתקרב להשתלבות של הדתיים במקומות אחרים בצבא באותה תקופה. עם כל הכבוד למפיקה כזאת או אחרת, אי-אפשר להעמיד את זה באותו מישור של השפעה כמו זו של עיתונאי מהסוג של עמית סגל". במהלך נאומו של נתניהו בקונגרס האמריקני התקשר אליי המקור שאמר את הדברים שבשורות האחרונות, ואמר: "את הדוגמה הטובה ביותר להבדל שבין תפקידים שונים בתחנה קיבלנו לפני כמה דקות: אילאיל שחר עלתה לפני הנאום לשידור בגל"צ, ואמרה בזו הלשון: 'ספק אם נתניהו יפתיע בנאום לטובה ויגיד דבר חיובי בנושא ירושלים'. דבר חיובי - כלומר יגלה ויתור על חלקים מירושלים. אלה דברי הפרשנות ברדיו של צה"ל. שחר היא לא חיילת מהמחנה הלאומי, אם יש צורך להבהיר. אבל הייתה באותו שידור גם חיילת דתייה – ניצן פישר. ואתה יודע מה היה התפקיד שלה? לתרגם את הנאום, ששודר בשידור חי, לעברית... היא אכן משפיעה, אך הראשונה משפיעה יותר".

גם אם נצא מנקודת הנחה שטוניק הוא איש חלש, השאלה היא אם מפקד חזק שיגיע עם אוריינטציה ייחודית משלו השונה מרוח התחנה כיום, יוכל לשנות דברים מן הקצה אל הקצה בגל"צ למרות היותה יחידה צבאית, או שבארגון הומוגני ומלוכד כזה המאבק שלו יהיה אבוד מראש. על כך עונה ח"כ אורי אורבך, בעבר איש גלי צה"ל שנים רבות, שהתשובה מורכבת: "על-אף שמדובר ביחידה צבאית, בסופו של דבר המנהל, המפקד, יכול המון; אבל הוא לא כול יכול, הוא נתון בתוך סד מסוים שמגביל אותו. יש לך מחויבות לשורה של עובדים, שחלק מהם עובדים בארגון 15 שנה – אתה לא יכול לזרוק אותם סתם כך וללא סיבה. יש לך מחויבות להמון כוחות אחרים. ויש לך מחויבות גם לציבור המאזינים".

ואם אותו מפקד רוצה להגיע גם לחלקים נוספים בציבור?

"מפקד תחנה שרוצה לקדם דברים, אבל מבלי להחריב את הבית, צריך לעשות שני דברים מרכזיים: הדבר הראשון הוא לשנות שני סמלים של התחנה לטובת שני סמלים חדשים. שתי תוכניות אקטואליה חדשות, למשל, כמו שיצרו את 'המילה האחרונה'. דבר שני: להשקיע המון בהון האנושי העתידי. להסתובב ולחזר על הפתחים גם בקרב אוכלוסיות שאינן מגיעות לתחנה. לבנות את נבחרת הנוער של הדור הבא של גל"צ. מי שחושב שמפקד חדש עם אוריינטציה ימנית מובהקת יוכל לעשות יותר מזה וגם להצליח – טועה".

יש בכלל סיכוי לאיש תקשורת דתי-מסורתי-לאומי לקבל פיקוד על גל"צ?

"תלוי למי". גיל עומר הגיע לשלב האחרון טרם בחירתו של טוניק. בוא נאמר שיעמוד מולו אבשלום קור, ושניהם יהיו כשירים מבחינת היכולות. לא תינתן עדיפות לעומר?

"ככל הנראה תינתן עדיפות לעומר, אבל זה בגלל משהו אחר – בגלל סגנון אישי ובגלל הדגשת דעות אישיות. תראה, אני אומר לך שגיל עומר במשתמע הוא קדימה, אבל לא בשומע. ואותו דבר גם לגבי טוניק. אתה לא לומד על הדעות שלו ב'שומע'. לעומת זאת, אצל אבשלום קור אתה לא צריך לפרש את הדעות שלו במשתמע, אתה לומד עליהן בשומע. וזו בעיה, בין אם זה בא מצד אחד של הקשת הפוליטית, ובין אם זה בא מצד אחר. מותר לך שיהיו לך דעות, השאלה היא איך, באיזה מינון ובאיזו עוצמה אתה משמיע אותן". ואם אתה היית עומד לבחירה מול גיל עומר?

"אני פוליטיקאי".

לפני שנתיים וחצי, לפני היותך פוליטיקאי, נגיד ששניכם הייתם מקבלים אותו ציון משוקלל. בכנות, המרכיב הזה של הכיפה הסרוגה על הראש, לא היה מכריע את הכף?

"אני לא חושב".

אתה מרמה את שנינו.

"אני לא מסכים איתך. כיפה סרוגה ערכה את עיתון 'הארץ' (דיוויד לנדאו. ד"ח), וכיום מנהלת את רשות השידור (מרדכי שקלאר. ד"ח). הנקודה המכרעת, לדעתי, אינה הכיפה או הדעות, אלא הסגנון. אם אתה בא בגישה של 'עכשיו אני הולך לגייר את המקום' – זו בעיה. "גל"צ אינה תחנה דתית או לאומית, ואסור לה להיות כזאת. היא צריכה להיות גם, אבל לא רק. היא צריכה לבטא את מגוון הקולות מהשטח. דתי יכול לנהל את זה אם הוא מכיר בכך. כלומר, אם הסגנון שלו יכול לקבל גם גישות ודעות אחרות. זה לב העניין".

עמית סגל הוא אחד מבוגרי התחנה המפורסמים ביותר כיום. סגל מזכיר בעמדות שהוא מביע את אלו של אורי אורבך. לא בטוח שזה מקרי. "בציבור הדתי יש גם רגשי נחיתות אל מול החילונים וגם גישה של 'מגיע לי'", הוא אומר. "אבל על זה נתגבר. דבר אחד הוא בלתי נסבל – גם לא להגיע לבחינות וגם להתבכיין אחר כך שאין נציגות דתית ראויה בתחנה". סגל מדגיש שדווקא התחנה הלכה כברת דרך לא קצרה לקראת הציבור הדתי. "אם פעם הָרכיב המוזיקלי היה משמעותי בבחינות, היום הנושא הזה ירד. בהגזמה הייתי אומר שכבר לא צריך לדעת מי היו הביטלס, ודאי שלא יו-2 או נירוונה. ודווקא חלה עלייה בכמות השאלות בתחומים הקרובים לדתיים: המסורת, המורשת, ההיסטוריה, ידיעת הארץ". את ההפתעה הגדולה ביותר בשיחה איתו מספק לי עמית סגל כשאנחנו מגלגלים שמות שמתוכם עשוי להיבחר מפקד התחנה הבאה: אתה רואה את חגי סגל כמפקד התחנה, אני שואל, כמעט רטורית, וסגל ג'וניור מפתיע: "לא. כמו שאני לא רואה את אורי אבנרי כמפקד התחנה. אם כי אני אישית הייתי מאוד רוצה שאבא שלי ייבחר". לפני פיזור, לסגל יש משהו ממש חשוב להבהיר: קוראים צעירים יקרים, אם חשבתם ללכת לגל"צ והסיפור הנורא הבא עצר בעדכם, כדאי שתחפשו תירוץ אחר. לסיפור הזה אין קשר למציאות. האגדה הכי מפורסמת, אומר סגל, מספרת את סיפורה של שמיניסטית מאלון-מורה ששלחה שני טופסי קורות חיים: באחד היא כתבה במקום המגורים את אלון-מורה ובשני את הכתובת של דירת המשפחה במרכז הארץ. חלפו כמה שבועות וראו זה פלא, הבחורה קיבלה לתיבת הדואר הגוש-דנית שלה זימון לבחינה, אבל אל תיבת הדואר שבאלון-מורה לא הגיע מכתב עד עצם היום הזה. "מדע בדיוני", מגדיר סגל את הסיפור. "אני, עמית סגל, בנו של חגי סגל מעפרה, קיבלתי זימון שהגיע לתיבת הדואר שלנו ביישוב. אה, ואותו דבר קרה גם לשכן שלי, עקיבא נוביק. אז תפסיקו להתבכיין ולרחם על עצמכם, ובמקום זאת לכו להיבחן".

עיתונאי אחר בתחנה סבור שלמפקד יש כוח, כוח לא מבוטל. "יש מושג שנקרא 'רוח המפקד'. כלומר, המפקד לא צריך להגיד מה הוא רוצה – הכפופים לו מבינים את זה לבד. נכון שיש 'דינוזאורים קשישים' עם דעות מוצקות משלהם שלא יושפעו מאותה רוח – אם כי גם הם לא יעזו להרחיק לכת אם יעמוד מעליהם מפקד נחוש עם דעות אחרות – אבל אותה רוח מפקד תחלחל, ועוד איך תחלחל, לראשים, ללשונות, לגרונות ואולי אף ללבבות של העיתונאים הצעירים". ובחזרה ל'מתווה אורבך', הממליץ למפקד החדש שתי נקודות בלבד לשינוי הדרגתי של התחנה. עיתונאי בגל"צ חושב שאם מפקד ירצה באמת לשנות את הרוח הפוליטית החד-צדדית של התחנה, הוא יוכל לעשות זאת בקלות יחסית. הגיע הזמן שהאורחים-המגישים יתחילו להגיע גם מחוץ לגבולות המוניציפליים של תל אביב. "למגישים יחידים יש בימי חמישי מגישים-מחליפים. למשל: רינו צרור ואילנה דיין. אם אי-אפשר להיפטר ממגישים קבועים שמאלנים, מדוע אי-אפשר לשנות במעט את התמהיל השמאלני הזה על-ידי הוספת עיתונאים אזרחים, מגישים-אורחים אחרים?". אגב עיתונאים אזרחים: אחד הגל"צניקים האיר את עיניי, כי בלוח השידורים מרבית היושבים מאחורי המיקרופון של התחנה הצבאית (בגל"צ, לא בגלגל"צ) הם אזרחים (אם כי חלקם אזרחים עובדי צה"ל), ולא חיילים. פעילות החיילים העיתונאים היא בעיקר בדיווחים מהשטח במהדורות החדשות. חיילים מקבלים פיקוד על המיקרופון באולפן רק מ-16:00 עד 17:00 ומ-02:00 עד 06:00. אלו הן שעות של מוזיקה, והחייל שיושב באולפן נותן, במקרה הטוב, קטעי קישור בין השירים. ותו לא. באתרי הברנז'ה הזכירו בימים האחרונים את השמות הבאים כפוטנציאליים להיבחר לתפקיד מפקד גל"צ, רובם משום שהם נחשבים, כך על-פי אותם אתרים, מקורבים לשר הביטחון: דן מרגלית, רונן ברגמן, שמעון שיפר, ארי שביט ואיילה חסון. בנוסף להם הועלו גם שמותיהם של אנשי תקשורת אחרים, כמו דובר צה"ל לשעבר ומגיש החדשות עודד בן-עמי, גיל עומר, טלי ליפקין-שחק, אלדד קובלנץ, יעקב אילון וינון מגל. מי שלא רואה את עצמו כמועמד לתפקיד הוא אבשלום קור. "נכון", הוא אומר ל'מקור ראשון', "פעם רציתי, אבל היום אני עושה הרבה דברים שאני לא מוכן להקריב בשביל התפקיד. או כמו שנאמר במשל יותם: 'החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים?!'". ויש גם גל"צניק שמגלגל את האחריות לאי-איושה של העמדה הכל כך חשובה הזאת באיש מהמחנה הלאומי, לפתחו של בנימין נתניהו: "אם ביבי היה לוקח את כצל'ה במקום את ברק, בוגי היה שר ביטחון והוא היה ממנה מזמן למפקד התחנה עיתונאי עם הדעות הנכונות...".