ממלחמת ששת הימים ועד נאום ראש הממשלה בקונגרס, שולט בציבור המושג "גבול ביטחון". מי לא דקלם - מיגאל אלון ו
שמעון פרס ו
יצחק רבין, דרך מנחם בגין ו
אריאל שרון והרבנים ואפילו כמה "אנשי ביטחון", ועד נתניהו היום: גבול 67' - אי-אפשר להגן עליו.
אני טוען שאין דבר כזה גבול ביטחון. יש גבול מדיני, יש גבול גיאוגרפי, יש אפילו גבול טבעי. אבל, אין גבול בקטגוריה מלחמתית. והראיה פשוטה: את מלחמות ישראל-ערב הכרענו - מעבר לגבול.
תיאורטית (בלבד) יכול להיות גבול בטוח. למשל, מחסום בלתי עביר, כמו הוולגה ותעלת למאנש - האם לא נעברו? מחסום כזה היו תעלת סואץ וקו בר-לב, והוא נפרץ ביום הכיפורים. ההכרעה באה כאשר צה"ל צלח את התעלה, היינו חצה את "גבול הביטחון". מי שמדבר היום על גבול ביטחון, ומציג את הירדן וההתנחלויות כמוצבי ביטחון, כופר בתורת הביטחון של ישראל, וחובתו להציג תורת ביטחון חדשה.
מאז בן-גוריון הדוקטרינה הצבאית עומדת על שלושה: על ההרתעה, על ההתראה, ועל
ההכרעה בשטח האויב. אם הירדן וההתנחלויות הם גבול הביטחון, עולה מכאן שהמלחמה הבאה, אם חלילה תבוא, תתנהל ממערב לירדן. זו אווילות אסטרטגית. הלוויינים מאפשרים התראה עד אירן. בין שהגבול יהיה הקו הירוק או הירדן, פירוש הדבר - לפי הדבקים במושג גבול ביטחון - שאפשר להגן עליו, ופירוש הדבר שצה"ל ימתין על "גבול הביטחון" עד שטנקים עירקים או אירנים או סעודים יגיעו לירדן. שרון, שהתנגד לקו בר-לב, חצה את תעלת סואץ, ואחר-כך סיפר שהסכם הביניים עם המצרים הוא סכנת עולם, והשלום עם מצרים וירדן הוא שגיאה לדורות, ו...הירדן הוא גבול ביטחון...
הסיפורים האלה אינם משיקולי ביטחון. אלה סיפורים להמונים. אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהיה חשש שעירק תתגבר את סוריה ביחידות צבא, הקים צה"ל אוגדה מיוחדת לפגוש את הצבא העירקי במוצאותיו (לו נאספה חטיבה זאת למלחמת לבנון 2, אולי הייתה מלחמה אחרת).וכל אלה נוגעים למלחמה קרקעית. היום הסיפור הוא אלפי טילים, וביניהם נקודתיים. איפה החברה הישראלית היום תחת מאות טילים? האמת הזאת דחפה את רבין להחליף דיסקט אל הסכמי אוסלו.
ובתוך כך, שאלת הנשק הלא קונבנציונאלי - כימי, ביולוגי, ובעתיד אולי איום גרעיני. עם הסכנה הזאת אפשר להתמודד רק באמצעות קואליציה אזורית, בשיתוף ארצות הברית. זה היה העיקר שהציע הנשיא סאדאת כשאמר בכנסת: “I am talking on a big, big plan" ("אני מדבר על תוכנית גדולה, גדולה"). ואנחנו - שוכני התעלות ומוגנים בצדק ובפחדים - קצרה בינתנו לתפוס, מפני שהמחיר היה פשרה עם הפלסטינים. אם נחמיץ קואליציה כזאת, ולא תימנע התחמשות בנשק לא קונבנציונאלי - הדוקטרינה הצבאית העתידית של צה"ל תישען לא על גבול ביטחון אלא על שני מרכיבים מרחביים: הלוויינים להתראה, והים לצוללות של המכה השנייה. בטכנולוגיות החדשות, המרחב האסטרטגי של ישראל גדל עשרת מונים יותר מאשר שטחי הגדה המערבית.
רק סרבן יושר מסרב להפנים כי המונופול של ההרתעה האסטרטגית, כשחיל האוויר יכול היה לגרום הרס בעורף הערבי, והם לא יכלו לגמול לנו - אינו קיים יותר. זה עולם אסטרטגי אחר. במציאות הזאת של טילים וסכנת נשק לא קונבנציונאלי, של שדה הקרב הממוחשב, של הנשק הנקודתי המדויק - לחשוב על ההתנחלויות והירדן כ"גבול ביטחון" - זה תעתוע, שתועלתו היא רק למי שגונב את דעת הציבור למטרות פוליטיות וכאילו-פטריוטיות.
אין בניתוח הזה ויתור על הסדרי פיקוח קפדניים וממושכים לאורך הירדן, עד לוודאות שההסדר ממומש כהלכה.
אפשר לסרב למדינה פלסטינית מסיבות שונות, אבל, לא מהנימוק שגבולות 67' אינם ניתנים להגנה. זאת בעיקר מול פלסטין מפורזת וחילופי שטחים מוסכמים, ומעל לכל - ערבויות, ואף ברית הגנה, עם ארה"ב.
