אהוד ברק קורא לישראל להפסיק להיות דובון לא-לא. במלים אחרות, הוא קורא לישראל להפוך לדובון כן-כן, כזה שאומר כן לכל יוזמה, גחמה, או תכתיב מצד גורם כלשהו. בעבר לעג ברק ל
ציפי לבני, "הגימנזיסטית" לפי הגדרתו הקולעת, מכיוון שראיית המציאות אצלה רחוקה מן המציאות. בדבריו מוכיח ברק לא פעם שאין הוא שונה מיריבתו, ולמרבה הצער הוא מצפה מנתניהו להיות כמוהם, להיות דובון כן-כן.
הח"מ איננו דוגל ב"פתרון" שתי המדינות כתנאי לשלום. להפך, הוא רואה במדינה פלשתינית ממערב לירדן ניגוד מוחלט לשלום והשמטת הקרקע, תרתי משמע, מתחת לרגליה של ישראל, לא רק בבירותינו הקדומות ירושלים וחברון אלא גם בתל אביב ובחולון, שאליהן אין לנו כל זיקה היסטורית. לעומת זאת, הח"מ גורס שפתרון שתי המדינות, הפעם ללא מירכאות, כבר יושם הלכה למעשה בשעה שישראל חתמה על הסכם השלום עם ירדן והכירה בכך שכ-78% מארץ ישראל ההיסטורית והמנדטורית הפכו למדינה ירדנית, שאינה אלא מדינה פלשתינית. כ-95% מאזרחי ירדן הם פלשתינים, ובמוקדם יותר מאשר במאוחר צפויה שם התגשמות חזון אובמה, תהיה דמוקרטיזציה, ותושבי הממלכה יממשו את זכויותיהם הדמוקרטיות. אז כמובן לא יהיה מקום לטענה הכוזבת שלפלשתינים אין מדינה.
חובבי המדינה הפלשתינית ממערב לירדן מנמקים את דבריהם בכך שיש לסגת מיהודה ושומרון, כי אם לא נעשה כן סופנו להיות מוכרעים על-ידי רוב ערבי בין הירדן לבין הים התיכון. ומה הם מציעים? הקמת מדינה פלשתינית שתקלוט לתוכה את פליטי 1948 ומיליוני צאצאיהם, כלומר תהליך מזורז של הגעה ל... רוב ערבי בין הירדן לבין הים התיכון, שבדיוק מפניו הם מזהירים. רוב זה יכלול מאות אלפים שיצבאו על גדרות ישראל כדי לשוב אל בתיהם שננטשו, אלה המצויים ממערב ל"קו הירוק". אילו היו חובבי המדינה הפלשתינית ממערב לירדן נאמנים לנימוקיהם, הם עצמם היו צריכים להתנות ולקבוע בהסכם שלהם עם המדינה יציר כפיהם כי פליטים לא יורשו לשוב לארץ ישראל המערבית, לא רק לתחומי מדינת ישראל אלא גם לא לתחומי המדינה הפלשתינית שתהפוך לבסיס לפלישתם של הפליטים לתוככי ישראל.
אותם חובבים דוגלים בסיסמא של "הם שם ואנחנו פה" כמרשם לשמירה על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אולם באותה עת הם תובעים טיהור אתני (לא יהודי ולא דמוקרטי, לא ציוני ולא מוסרי) של יהודים מבתיהם בארצם (כדי שאנחנו לא נהיה "שם") אבל שוללים טיהור אתני בכיוון ההפוך (כדי שהם לא יהיו "פה"). טרנספר הוא טרנספר הוא טרנספר, והוא פסול לא רק כשהוא מכוון נגד ערבים אלה גם כשקורבנותיו הם יהודים.
לחלופין הם מציעים חילופי שטחים: "גושים" (שאינם אלא פירורי שטח) המיושבים ביהודים ביהודה ובשומרון יסופחו לישראל (כדי שאנחנו לא נהיה "שם") אבל בתמורה יסופחו למדינה המלאכותית והמיותרת שטחים ריקים מאדם בתחומי "הקו הירוק". מה הטעם? הרי ההיגיון - אם יש כזה - של "הם שם ואנחנו פה" מחייב חילופי שטחים מאוכלסים, לשני הכיוונים.
מסתבר שהגיונם של דובוני כן-כן לוקה בחוסר עקביות ומקשה עליהם לראות את פני הדברים לאשורם: מדינה פלשתינית ממערב לירדן איננה הפתרון אלא החמרת הבעיה. חבל שבשיח הציבורי בישראל מציגים את "פתרון" שתי המדינות כדרך היחידה לשלום, בשעה שדרך זו מהווה איום קיומי על מדינת ישראל. יש לחשוב על דרך אחרת, או להמתין.
כאמור, במוקדם יותר מאשר במאוחר צפויים נתיני הממלכה ההאשמית לממש את זכויותיהם הדמוקרטיות. אז כמובן לא יהיה מקום לטענה הכוזבת שלפלשתינים אין מדינה. ערביי שתי גדות הירדן יוכלו אז לבחור את בית הנבחרים ברבת-עמון.