השופט גלעד נויטל (היושב בדינו של עו"ד יעקב וינרוט) נחלץ להגן בתקיפות על עבירת ה'מרמה והפרת אמונים': "לגבי השאלה האם יש מקום לראייה הערכית של השופט - אני לא שותף לזה. מה שקובע עבור השופט זה הראיות בלבד. הסוגיה הערכית – היינו לקחת ערכים וליצוק אותם על עובדות – זה בסדר, אבל קודם כול ראיות. הסוגיה הערכית היא סוגיה שבצבע השולי".

הנתיב המסחרי הגבוה בדרך חזרה מאילת עובר דרך צפון ים המלח. שם המטוס שובר שמאלה ומתחיל מיד בהנמכה לקראת הנחיתה. כמה רגעים לאחר הפנייה זיהיתי מהחלון את עפרה ועמונה. שלחתי את היד לתיק כדי לשלוף את המצלמה, אבל עד שהוצאתי אותה כבר היינו מעל לנווה צוף. כשהמצלמה נדלקה המטוס כבר חצה את הקו הירוק וחג דרומית לאלעד, ועד שהזום נשלף החוצה המטוס שרק בשמי ראשון לציון והקברניט הכריז על שלוש דקות לנחיתה וביקש מהנוסעים לחגור חגורות. הגיוני שברק אובמה מעולם לא טס בנתיב הזה, אבל מה עם בנימין נתניהו?

העולם הצבעוני והקסום שמתחת למי הים האדום הוא כנראה המקום היחיד באילת שאינו מאוכלס לעייפה במסתננים בלתי חוקיים מאפריקה. אחרי הריחוף באקווריום הפסטורלי הזה, כשפרקנו את הבלונים והציוד הכבד, שיתף אותי עורך הדין שאליו חברתי בתובנה שלו: "אתם הדוסים יש לכם ערכים ואנרגיות, אבל אתם לא אוהבים להתלכלך. יחידות מובחרות וקצונה זה חיים קלים, וגם כשאתם לומדים משפטים אחר כך - זה בשביל לעשות כסף במשרדים מסחריים מפנקים. אבל בזירה המשפטית של שירות המדינה, שמנהלת את החיים לכולנו - נכנעתם ללא קרב".

אין על דניאל פרידמן. שר המשפטים לשעבר לא רואה אף אחד ממטר. הפרקליטות לדעתו איבדה מזמן את הראש והאצבע הקלה שלה על הדק התביעות גורמת לשיתוק המערכת הפוליטית ("התופעה הזו גובה מהמדינה מחיר נורא – אסטרטגי וכלכלי"). פרידמן מזכיר את המספרים ("שני ראשי ממשלה שהודחו מתפקידם (רבין ואולמרט), שלושה ראשי ממשלה ישבו בחקירות (שרון, ברק ונתניהו), שלושה שרי משפטים תחת אש (נאמן, ריבלין ורמון; "היום פשוט פותחים חקירה ומחסלים קריירה, וזהו"). הוא גם תוקף את היעדר הפיקוח על הפרקליטות ("ישנה תביעה במדינת ישראל שאין עליה בקרה... מה קורה לפרקליט שפותח תיק ובסוף לא יוצא מזה שום דבר? כלום!").

חוק ההגנה מן הצדק הוא דוגמה מרתקת להשפעה של ערכים על נורמות משפטיות. טענת 'הגנה מן הצדק' יכולה לבטל כתב אישום כנגד נאשם גם אם השופט משוכנע שהוא אשם, רק מפני שההליך המשפטי כנגדו לא היה הוגן. פרופ' דוד ליבאי הסביר את הרציונל: "אנו רוצים בבית המשפט לחשוף את האמת, אבל לא מותר לעשות הכול בכדי לחשוף את האמת, כמו שאסור לענות אנשים כדי להוציא הודאה ואסור לבצע האזנות סתר. למה המגבלות הללו? משום כבוד האדם וזכויות האדם". ה'הגנה מן הצדק' הפכה בתוך שנים ספורות לענף משפטי שלם, אבל מה שמרתק בביוגרפיה של החוק הוא לראות כיצד רעיון מופשט קרם עור וגידים והפך להלכה מחייבת. משופט בית המשפט העליון חנן מלצר למדנו כיצד מחוללים מהפכה זוטא בשבעה צעדים פשוטים: איש אקדמיה מגלגל רעיון, שני דוקטורים כותבים מאמר, מחברים שופט מכהן שיתמוך, מעניינים עורך דין מפורום מתאים בלשכה, מגישים הצעה מנומקת לשר בממשלה, מגבשים בוועדת השרים לחקיקה, ונולד חוק.

היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין הוא משב רוח מרענן. בעולם של "מלוא כל הארץ משפט", וינשטיין מדבר על גבולות ("המדיניות שלנו היא לאכוף בהתמדה את שלטון החוק ללא מורא ובעקשנות, אך לא להיפרד מהשכל הישר והטוב"). בין נאומים חוצבי להבות על חשיבותו של שלטון החוק בחר היועץ להקדיש את דבריו לצניעות הנדרשת מהמשפטנים. רוב דבריו כוונו להעמדת דברים על דיוקם בפרשת גלנט, כדוגמה לקו המערכתי שהוא מוביל. וינשטיין מתייחס בכבוד לשיקול הדעת של נבחרי הציבור במינויים בכירים בשירות הציבורי ("אני מכיר בזה שהשר יודע את צורכי המערכת ואת מידת התאמת המועמד לתפקיד, ובסוף הוא זה שצריך לעבוד עם המועמד באופן שוטף"). גם את המועמדים הוא לא ממהר לצבוע בשחור לבן ("מדובר בבעלי זכויות המשרתים את המדינה שנים רבות"). אך הנקודה החשובה היא שוינשטיין בחר לתת לדרג המדיני לומר את המילה האחרונה ("כתבתי שלאחר שנשקלו כפות המאזניים, הותרת ההחלטה (על מינוי גלנט. י"י) מעוררת קשיים משפטיים וערכיים משמעותיים, ועם זאת ההחלטה הסופית בעניין זה מסורה לממשלה"). וינשטיין דבק בדרך זו גם כשהיא הובילה להתנגשות עם מבקר המדינה בפרשת מינוי ניצב יוחנן דנינו למפכ"ל ("יש לי הערכה למבקר, אך כשהתברר במה עוסקות התלונות התברר שמדובר בפרשיות המוכרות לנו היטב. קיבלתי חוות דעת מהמשנה לפרקליט המדינה יהושע למברגר על בסיס חומר שהיה ברשותו בזמן אמת. המסקנה הייתה שלא נמצא כל פגם בהתנהלותו של דנינו").

את תפקיד הקדושה המעונה לקחה השנה דורית ביניש. בנאום נרגש ומכמיר לב התאוננה כבוד הנשיאה על הפגיעה המתמשכת במעמדו של בית המשפט העליון. ביניש לא מבינה מדוע סוגיית הפרדת הרשויות ושיטת בחירת השופטים נמצאת על סדר היום הציבורי ("אין הצדקה לפתוח את הדברים האלה פעם אחר פעם"). היא לא מצליחה להסביר לעצמה מדוע בג"ץ חשוף בכלל לביקורת ("תופעה זו מהווה חתירה תחת אושיות השיטה שלנו שעד כה הוכיחה את עצמה. עם הצלחה אין להתווכח"). ולא, היא לא חושבת שבית המשפט אמור לייצג את הגיוון של החברה הישראלית ("בית המשפט אינו גוף ייצוגי, ואסור שיבטא כתמונת ראי את הרכב הכנסת והממשלה"). ביניש גם מזהה את הסכנות האורבות לפתחו של בית המשפט: הראשונה היא ביטול שיטת הסניוריטי, כלומר ההצעה שנשיא ביהמ"ש העליון וסגנו ייבחרו על-ידי הכנסת ("פגיעה בעצמאות בית המשפט. יש מוסד אחד בישראל שכאשר נכנסים אליו אין יותר שאיפת התקדמות או צורך לפזול לפוליטיקאים או לציבור ובזה כל גאוותנו"); והשנייה היא ההצעות לצמצום כוחו של ביהמ"ש העליון בפסיקות בעלות משמעות ביטחונית או תקציבית מרחיקות לכת ("בפער בין המציאות לבין המצב שבו אנחנו שרויים כתוצאה מאי כיבוד החוק, קשה להבין את המגמה של צמצום כוחו של ביהמ"ש"). את נאומה חתמה כבוד הנשיאה בפנייה נרגשת לנבחרי הציבור ("הרפו מניסיונכם לערער את יסודות השיטה!").

פרקליט המדינה משה לדור התחמם. פרידמן וזוהר הוציאו את הפרקליט הבכיר משיווי המשקל: "אני צריך להגיב על סיסמאות וספינים! אתם צריכים להתגאות במערכת האכיפה בישראל! אנו שומרים על חברה שאין בה כלים להבטיח שעובדי הציבור יהיו אנשים ראויים. אנחנו נחוצים במדינת ישראל. ומי בא אלינו בטענות? עורכי הדין של אותם אנשים!". לדור זעם על חוסר הלויאליות של דניאל פרידמן ("האם יש מישהו אחר שיצא מהמערכת ושפך עליה את הזעם?"), ועל הנורמות המוסריות של הפוליטיקאים ("שר שלופת את עורפה של קצינה בלשכת ראש הממשלה ומחדיר לשון לפיה, ואחרי כן משקר לאורך כל הדרך ולא נפגע בכלל, וזה לא מרשים לא אותו ולא את אלו שבוחרים אותו. אם אין אחריות אישית ואחריות קבוצתית, מה הציבור צריך לעשות?"). אפילו המנחה אילנה דיין התקשתה להרגיע את הפרקליט הנסער.

את מצוקתם של נבחרי הציבור הרועדים מידה הארוכה של הפרקליטות ביטא יפה ח"כ בוז'י הרצוג: "אף אחד לא מנהל דיון על המחיר שאנו משלמים כל פעם שתהליך מינוי של תפקיד בכיר נתקע. יש תחושה של שיתוק ברמת הזרקורים על כל אחד מהפקידים הבכירים. צריך גם להבין את אורח החיים שבתוכו מתנהל איש הציבור: סביבת העבודה מאוד מורכבת, רמת האינטנסיביות מטורפת: סמ"סים וביפרים ומיילים וטלפונים ואתה לא יכול לדעת אם אין שגיאה או טעויות, למה טיפלת בפנייה הזו שהגיעה למשרד שלך ולא באחרת. יש דילמות נורא מסובכות שהדין הפלילי לא יכול לתת להן מענה חד חד ערכי. הבעיה היא שהרעש וההדים הם כל כך עמוקים וחזקים שאין כוחות טובים שמוכנים להיכנס למערכת, ומטיחים בך את כל ההאשמות ועוולות תבל. איפה מוצאים את האיזון? בין השחור והלבן הפלילי צריך להיות מרחב שנקרא כללי אתיקה. בארה"ב זה יורד עד לשאלה האם אתה יכול לקבל כוסית ויסקי בפאב או לא".

אילת הופכת בתהליך זוחל להארלם הישראלית. מאות מסתננים בלתי חוקיים מסודן, אריתריאה, סומליה והשד יודע מאיפה עוד רובצים ברחובות שבין בתי המלון. בלילות תמצאו אותם מתנודדים שיכורים, רבים ומטרידים נערות. לאורחים המכובדים זה לא הפריע כי לתוך בתי המלון לא נותנים להם להיכנס (אלא אם כן הם עובדים בהם), ובכלל, מחאה כנגד הצונאמי מאפריקה לא תעשה טוב לתדמית של אף אחד. היחיד שקלקל את ההצגה היה שר המשפטים יעקב נאמן. באופן מפתיע, את הנאום שלו הוא הקדיש לסוגיית המסתננים: "אני מציע לכל אחד לסייר מחוץ לבתי המלון ולהתרשם מהסכנה הקיומית שמרחפת על העיר אילת... מדינת ישראל נמצאת בסכנה גדולה". השופטים ועורכי הדין נעו במקומותיהם בחוסר נוחות. מחיאות כפיים, כצפוי, לא היו שם.

מה שמרתק בוויכוח על גבולות סמכותם של השופטים הוא העובדה שהוא חורז נושאים משפטיים שונים ומגוונים. עבירת המרמה והפרת האמונים היא אחת מהם. מדובר בסעיף אישום בדין הפלילי המהלך אימים על אנשי הציבור, היראים ממנו ומתעבים אותו. לא מעט קריירות של פוליטיקאים נגדעו באִבן בעקבות האשמה ב"מרמה והפרת אמונים".

גם יו"ר ועדת הכספים הממולח למד את הרטוריקה הפוסט-מודרנית. כמו לוחם קראטה מיומן, אצל המייצג האולטימטיבי של המגזר החרדי אין הגנה אלא רק התקפה. אפליה? ("תסתכלו על עצמכם, אתם עדיין צריכים לשריין מקום אחד לרפואה לשופט ספרדי בעליון. בבית הספר של הנכדות שלי למעלה מחצי מהתלמידות הן ספרדיות") תקציבים לחרדים? ("אנחנו המגזר הכי מופלה במדינה, המוסדות שלנו מקבלים שישים אחוז ממה שמקבל כל מוסד אחר") קווי מהדרין? (מה זו הפטרונות הזו? מי אתם שתחליטו עבור האישה החרדית איך לחיות?").

את כליו של פרידמן נשא בהתלהבות פרקליט הצמרת אלי זהר, פרקליטו של אולמרט: "איך זה משפיע על כל אחד ואחד מאיתנו? המשפט הפלילי השתלט על החיים הציבוריים ועל החיים של כל אחד מאיתנו! כל החזקות שמכוחן אנו מתפקדים נשחקו עד דק. איפה חזקת החפות? איפה זכותו האמיתית של האדם על גופו ורכושו? איפה דיני הראיות הבסיסיים? לזה מתלווה אובדן אמון באליטות השלטוניות והכלכליות, וזה גורר אובדן אמון במערכת המשפטית. הגענו למצב של מדינה עם שלטון משפטנים. הסמכות הגדולה ביותר לאיזשהו אדם היא ליועץ המשפטי של מדינת ישראל".

דרור ארד אילון, יו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, טוען שזוהי עבירת סל כללית ואמורפית שאין שום דרך לנבחר הציבור להתגונן בפניה, כי לא מוגדר בה מה בדיוק מותר ומה בדיוק אסור לו לעשות ("התזה של החוק הזה היא שיש דמון שאנו לא רואים אותו. היא מענישה על 'מעשה הפוגע בציבור', אבל מה זה אומר? אין לא יסוד עובדתי ולא יסוד נפשי. לדעתי צריך לבטל את החוק"). המשיכה אחריו עורכת הדין דבורה חן שטענה שההרשעה תלויה בטעם האישי של כל שופט ("עבירה זו - יותר מאחרות - מאופיינת בראייה הערכית של שופט היושב לדין. אדם ידע אם הוא חייב או זכאי בסוף הדיון הנוסף בעליון").

את כינוס הלשכה היה צריך להמציא רק בכדי לשמוע את חסאן ג'ברין, המנכ"ל והמייסד של ארגון עדאלה. הפסוק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" מקבל אצל ג'ברין משמעות חדשה. מה שמדהים בעורך הדין המתוחכם והרטורי הזה הוא הכישרון שלו להלביש את האג'נדה הלאומנית-ערבית בשפה של תקינות פוליטית שאי-אפשר להתנגד לה. הטרמינולוגיה של ג'ברין שאובה כולה משיח זכויות האדם, ערכי השוויון והגנת המיעוטים, מה שהופך אותו ליקיר הליברלים והנאורים באשר הם (אהרן ברק לדוגמה התחנן לפניו שיסכים להתמנות לשופט, אבל לג'ברין היה הכבוד לסרב). בתוך המעטפת הזו, שנתמכת בידי הקרן החדשה לישראל, עובדת עדאלה במרץ על היישום של מדינת כל אזרחיה.

את האסטרטגיה שמקדמת זכות שיבה זוחלת משכיל ג'ברין להסוות היטב. נדמה לי שאיש מהמאזינים כמעט לא הבחין בעוקץ שהיה טמון באחת הדוגמאות שהביא: "שאלו אותי מדוע עדאלה לא מגישה עתירה לבג"ץ שתורה על הקמת יישובים ערביים חדשים? הרי מדובר באוכלוסיה שהיא שונה מהרוב, ויש מצוקת דיור וכו'?", שאל ג'ברין רטורית, וענה: "החלטתי שלא. כי למרות ההבדלים התרבותיים אין הצדקה שהאוכלוסיה הערבית תתגורר בנפרד. בין יהודי חילוני לערבי חילוני אין הבדל באורח החיים, בתרבות, וגם באוניברסיטה אין הבדל. גם אין חשש לשפה הערבית שתאבד כי אנחנו במזרח התיכון שיש בו רוב ערבי. לכן המבחן הזה לא מתקיים". הבנתם? הכיבוש השקט של הערים המעורבות הוא תוכנית מחושבת היטב.

עורכי הדין כבשו את אילת. בין ההופעות (משינה, גידי גוב ויהודית רביץ, קטורזה), הפינוקים (מתחמי ספא, מיטות שיזוף, בריכות ענק וחדרי כושר) והחוויות הגסטרונומית, התפנתה הצמרת המשפטית של ישראל לדון במקומו ועתידו של המקצוע העתיק בעולם ("הנחש [להלן: 'בא כוחי'] השיאני ואוכל"). שבועות ספורים לפני הבחירות לראשות הארגון, הכינוס השנתי של לשכת עורכי הדין בישראל מעולם לא היה סוער, תוסס ורווי יצרים כל כך.