הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן לִסְּפִירַת הָעוֹמֶר

רְאֵנִי בּוֹרֵא עוֹלָם שֶׁאֲנִי מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַי. אַל תֵּרֵף מִמֶנִּי אֱמוֹר לִי "בְּדָמַיִּךְ חֲיִי". אֱמוֹר לִי "בְּדָמַיּךְ חֲיִי". בָּרְכֵנִי בּוֹרֵא עוֹלָם שֶׁתּוּכַל נַפְשִׁי לְבָרְכְךָ. שֶׁאוּכַל לֶאֱכוֹל כְּדֵי לְבָרֵךְ וְלֹא לְבָרֵךְ כְּדֵי לֶאֱכוֹל. שֶׁאוּכַל כָּמוֹךָ לִלְבּוֹשׁ הוֹד וְהָדָר לַעֲטוֹת אוֹר כְּשַׂלְמָה לְהַטּוֹת שָׁמַיִם כִּירִיעָה. היום הוא היום האחרון לספירת העומר. הספירה התחילה בדיוק לפני ארבעים ותשעה ימים. נאמר שבני ישראל היו שקועים במט' שערי טומאה לפני פסח, והבורא היה חייב להוציא אותם ממצרים, אחרת היו שוקעים בשער החמישים של הטומאה ולא היו מסוגלים לעלות. לפני ארבעים ותשעה ימים התחלתי לספור את ספירת העומר. אני יודעת שהספירה אינה מכוונת לנשים. משום מה נהוג לחשוב שנשים אינן אמורות לספור את ספירת העומר. אך אני, כשהתחלתי ללמוד קבלה, התחלתי ללמוד אותה כמו שלמדתי כל דבר לפני כן: ביסודיות, לעומק, בלי לעשות שום הנחות, לא לחומר הנלמד ולא לעצמי. לכן נגשתי אל החומר שלמדתי כמו שנגשתי קודם לכן אל כל חומר מדעי: ללמוד אותו ולראות אם הוא עובד ואיך הוא עובד. ללמוד את מסקנותיו. לא קיבלתי שום דבר כמובן מאליו. אני לא הטיפוס שיעשה משהו רק מפני שמישהו אמר לעשותו. אנשים, ובעמדות בכירות רוחניות וגשמיות גבוהות מאוד, אומרים כל הזמן המון דברים, ואני לא מחויבת להקשיב, ובודאי שאיני מחויבת לעשותם. מה שאני כן מחויבת לעשות, זה להחליט אם אני רוצה להקשיב, ואז לבדוק אם לדברים שלהם יש איזה שהוא תוקף. אבן הבוחן היחידה שלי היא הכוח הנפשי, הרוחני, השכלי, תקראו לו איך שתרצו, שיש בתוכי, שנתן לי הבורא, שהוא בעצם ניצוץ הבורא שבתוכי, והוא מנתב את דרכי, והוא גורם לי להחליט מה נכון ומה נכון בחיים. זה בעצם מעין מצפן, שמצוי בלבו של כל אדם. ואם נקשיב לו, נוכל תמיד לדעת מה נכון ומה לא נכון לעשות. כי מאיפה אנו יודעים שאסור לרצוח? כי כתוב בתורה? לא. כי כל אדם בתוך לבו יודע שזה דבר לא נכון לעשות. התורה רק אומרת לנו דברים שחרותים על לוח לבנו מאז שנולדנו. היא רק מזכירה לנו כדי שנדע מה כדאי ומה לא כדאי לעשות. והמצפן הזה, המכוון את דרכי, אמר לי לבדוק כל מה שאני לומדת. וליישם מה שנראה לי נכון ליישם. ומאותו רגע מבורך, בו חגגתי את כל שבוע הפסח עם הרב ברג, ושמעתי לראשונה את ספירת העומר, שנאמרה רק על-ידי הגברים, ידעתי שגם אני חייבת לספור את ספירת העומר. ידעתי שהנשמה שלי חיכתה להזדמנות הזו הרבה זמן, לטהר את עצמה באופן מוחלט וטוטלי, וכדי לעשות זאת, איני צריכה לחכות שאיזה שהוא גבר יעשה זאת במקומי. אני חייבת לעשות זאת בעצמי. איני באה להתווכח כאן עם פסיקות של רבנים ושל הלכה. אני רק מספרת את החוויות האישיות שלי. ולפי מיטב ידיעתי לא כתוב בשום מקום שאסור לאישה לספור ספירת העומר. כתוב שהיא לא חייבת. אבל לא שאסור. באותו שבוע מבורך נחשפתי גם לתפילות אחרות, ששמעתי בפעם הראשונה בחיי, והן ערבו לאזני כשירת מלאכים. כשהרב שר:"ברוך אתה אדני, אלהינו מלך העולם, בורא ערבים" הרגשתי שהלב שלי מתרחב ורוצה לעוף. מעולם לא הרגשתי כך קודם לכן. וידעתי שאני חייבת להתחיל להתפלל כדי להרגיש שוב את המעוף הפנימי הזה, את התרחבות הלב. לא תמיד אני מתפללת. זה מאבק תמידי בתוכי, בין היצר הטוב והיצר הרע, בין החלק הגשמי שבי והחלק הרוחני. אבל תמיד יש בתוכי אותה כמיהה של הנשמה לעוף מעלה, אל מעבר לכוכבים ולשמים, לנסוק ולגלות את סודות הבריאה. ואני עושה זאת באמצעים שונים ומשונים, שהכלים שמספקת לי הקבלה הם כרגע העיקריים שבהם. והם מובילים את נשמתי לגלות סודות כל כך נסתרים, כל כך יפים, כל כך נעלים, שהם גורמים לי לשמוח כל רגע מחדש על שהגעתי לעולם הזה, רק כדי לגלות את הסודות האלה ולהתענג עליהם. רק גילוי של סוד אחד שווה את החיים כולם, אז שערו לנפשכם מה קורה בתוכי כאשר אני מגלה כמה סודות כל יום! והיום גיליתי עוד סוד אחד נוסף, שאותו אני יכולה לגלות לכם. לא את כל הסודות מותר ואפשר לגלות. עוד לא הגיע הזמן. אבל יש דברים שאפשר, מותר וצריך לחשוף, לטובת הכלל. הסוד הזה קשור לעובדה שהיום הוא היום האחרון לעומר, ואתמול בערב, שעל-פי התאריך העברי נחשב להיום, התקיימה בכפר שאני גרה בו, כפר סירקין, חגיגת שבעים וחמש שנים לייסודו. לכאורה, מה הקשר בין סיום ספירת העומר לחגיגת שבעים וחמש שנים לכפר סירקין? האמת, עד הבוקר ראיתי את הקשר הזה באופן מעורפל למדי, אבל הבוקר הוא נעשה לי ברור מאוד. לפני כחצי שנה דפק על דלת ביתנו בחור גבה קומה. הוא הציג את עצמו כמפיק של אירוע שבעים וחמש השנים לכפר סירקין וביקר ממני לכתוב שיר למופע. די הססתי. קודם כל, איני כותבת על-פי הזמנה. הכתיבה שלי תמיד נבעה ממניעים פנימיים, אם תרצו, השראה, או בניסוח אחר, אור הבורא. שנית, הקשר שלי אל הכפר שאני גרה בו הוא קשר אמביוולנטי למדי. מצד אחד, זה מקום כפרי, מלא עצים, טבע ושלווה, כיף לגדל בו ילדים והוא מאפשר לי ליצור ממש בחיק הטבע. חדר העבודה בו אני יושבת וכותבת לכם הוא מעין עלית גג, סגורה בקירות זכוכית, ומוקפת בעצים עבי צמרת. מצד שני, ההתנסות שלי עם אנשי הכפר גרמה לי פעמים רבות כאבי לב רבים. אבל כבר אז הבנתי יש כאן איזה שהוא רמז מן הבורא. שיש לי כאן לעשות תיקון גדול. כי התיקון שלי הוא עם עצמי, לא עם אנשי הכפר. כל התנסות שהייתה לי עם איזה שהוא אדם מתושבי הכפר, היא רק טריגר כדי שאוכל לעשות כוח התנגדות ולהתגבר על הכעס, ההאשמה ועל כל הרגשות השליליים שהתעוררו בתוכי ורק אני אחראית להם. כשהגעתי לכפר הייתי צעירה מאוד, ולא קיבלתי בעין יפה דברים רבים שנעשו ונאמרו כאן. הכפר קטן מאוד, והוא מנוהל על-ידי ועד מקומי, ולכן יש כאן מעין אוירה של קיבוץ, עם כל הטוב והרע. מטבע הדברים שאנשים אינם מסכימים איש עם רעהו בנוגע לדברים רבים, אך האוירה נעשית כאן עכורה למדי בגלל חילוקי הדעות הללו. האנשים כאן עדיין לא למדו לקבל ולכבד את דעתו של האחר, אפילו אם היא אינה דומה לדעתך שלך. ולכן יש כאן הרבה שנאות סמויות ולא סמויות, רכילות, תלונות וכל הדברים הרעים שאנו מוצאים בכל האנושות בכל מקום, רק שכאן זה יותר מרוכז וסמיך, במיוחד באסיפות הכלליות. אז יוצא המרצע מן השק וחלק ניכר מן החשבונות הקטנים והגדולים נחשף, והאוירה נעשית עכורה מאוד. לפעמים התחלתי להרגיש שאני נסחפת עם הרגשות הללו, ושחוסר ההסכמה עם דעתם של אנשים אחרים מביא גם אותי לידי כעס ולרגשות שליליים אחרים. אבל לא הסכמתי להרגיש את הכעס הזה. ידעתי תמיד שהוא מזיק לי ולאחרים, אבל רק כשהתחלתי ללמוד קבלה הבנתי עד כמה הכעס הזה מזיק לי ולאחרים. על-פי הקבלה, כל פעם שאדם כועס, הוא מת מוות קטן. וכך כל כעס קטן מצטבר ומצטבר, וכשהכוס מלאה בכעסים הקטנים האלה, ויש כמות מספיק גדולה, האדם מת. האם זה לא מפחיד? האם כדאי לי ללכת לאספות הכפר ולכעוס ולראות אנשים כועסים, כאשר אני יודעת שזה יוביל אותי ואותם למוות? לכן הפסקתי ללכת לאספות הכפר ולהתערב בכלל בעניינים של הכפר. השקעתי את זמני ומרצי בדברים אחרים. אלא שנוכחתי לדעת שטבע האדם חד הוא. בכל מקום אליו הגעתי, הרגשתי איך עולים בבני אדם רגשות שליליים כאשר יש חילוקי דעות רעיוניים או תכניים או על דרך ביצוע של נושא מסוים. לכן השקעתי יותר ויותר זמן ומשאבים בלימוד הקבלה, שהוא לימוד לעומק, לימוד של הנשמה לשלוט בעצמה. רק לימוד הקבלה יכול לספק לנו כלים להתגבר על הרגשות הכי עמוקים שבתוכנו. לשום דבר בעולם אין הכוח הזה, חוץ מאשר לכלים שמספקת לנו הקבלה. שום דבר בעולם לא יכול לגרום לנו להפסיק לשנוא, לקנא, לכעוס, לפחד, חוץ מהכלים שמספקת הקבלה. ויש לי קבלות על כך. הרגשות השליליים שבתוכי נעשו הרבה פחות חזקים כתוצאה מלימוד הקבלה. תוך כדי תהליך הכתיבה, נוצרו הרבה הזדמנויות לתיקון. למשל, בתחילה, השיר שכתבתי מצא חן בעיני המפיק והמארגנים. אלא שהמפיק נתן אותו להלחנה, כדי שיהפוך להמנון הכפר, והמלחינים, נערים צעירים תושבי הכפר, החליטו שקשה להלחין את השיר כפי שהוא כתוב, ושינו בו מלים ופסוקים. בסופו של דבר השיר לא הולחן, אבל הוקרן בפני כל תושבי הכפר עם השינויים, דבר שגרר כלפי הערות, כיצד כתבתי דבר כזה? הרגשתי שהכעס בתוכי עולה, אבל התגברתי עליו וכתבתי במייל שאיני מוכנה לשינויים הללו. לכן הוקרן השיר אתמול עם המלים הנכונות במלואן, וקראתי אותו בפני כל תושבי הכפר והאורחים. בשיר הזה רציתי להכניס אוירה של פיוס ושל שלום, בצורה נרמזת:

מִגְדָּל הַמַּיִם

שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים אֲנִי נִצָּב לִי כָּאן בְּמֶרְכָּז הַכְּפָר עוֹמֵד זָקוּף עַל הַמִּשְׁמָר. סְבִיבִי פּוֹרְחִים עֵצִים יְרוּקֵי עָנָף מַשִּׁירִים עָלִים צְמָחִים נוֹבְטִים צְמָחִים קְמֵלִים אֲנָשִׁים בָּאִים אֲנָשִׁים הוֹלְכִים וּבְבֵית הַסֵּפֶר בִּשְׁעוֹת הָהַפְסָקָה רַבָּה הַשִּׂמְחָה, רַבָּה הָהֲמוּלָה וְנוֹעַר רַב כָּאן מִתְאַסֵּף בִּשְׁעוֹת שְׁקִיעָה יָפוֹת וַעֲרָבִים קְסוּמִים בַּקַּיִץ עַל הַדֶּשֶׁא הַצָּפוּף הַמְּטֻפָּח בַּחוֹרֶף סְבִיב הַתַּנוּר אוֹ בַּמִּטְבָּח פזמון: וְרַק אֲנִי נִצָּב לִי כָּאן בְּמֶרְכָּז הַכְּפָר עוֹמֵד זָקוּף עַל הַמִּשְׁמָר. לַמְרוֹת שֶׁמִבַּחוּץ אֲנִי נִרְאָה קְצָת מִתְפּוֹרֵר הֲרֵי הַלֵּב שֶׁבְּתוֹכִי בּוֹעֵר זוֹכֵר אֵיך נִרְקְמוּ פֹּה אַהֲבוֹת רִאשׁוֹנוֹת אֵיך קָמוּ הַבָּתִים הָרִאשׁוֹנִים וְאֵיך הָלְכוּ כָּאן אִמָהוֹת עַל הַשְּׁבִילִים שֶׁהָפְכוּ כְּבִישִׁים וְאֵיךְ סָחֲבוּ כָּאן תַּרְנְגּוֹלוֹת מֵהַלּוּלִים הַסְּמוּכִים וּפִילְחוּ פֵּירוֹת טְרִיִים מֵהָעֵצִים הָעֲמוּסִים וְגַם רָאִיתִי מִלְחָמוֹת עִם עֲרָבִים עִם יְהוּדִים פזמון: וְרַק אֲנִי נִצָּב לִי כָּאן בְּמֶרְכָּז הַכְּפָר עוֹמֵד זָקוּף עַל הַמִּשְׁמָר. וְזֶה הַלֵּב הַבּוֹעֵר בְּקִרְבִּי יוֹדֵעַ כִּי עוֹד נָכוֹנוּ כָּאן יָמִים לְכֻלָּנוּ יְמֵי שִׂגְשׂוּג, פְּרִיחָה וּצְמִיחָה יְמֵי אַהֲבָה , יְמֵי סְלִיחָה וְכָל הַכְּפָר כְּאִישׁ אֶחָד אָז יִתְגַּיֵס לִצְבּוֹעַ, לְתַקֵּן וּלְשַׁפֵּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזָּקֵן הַוָּתִיק שֶׁלִּבּוֹ פּוֹעֵם בְּקִרְבּוֹ כְּשָׁעוֹן עַתִּיק נוֹשֵׂא עִמוֹ אֶת כָּל זִכְרוֹנוֹתֵינוּ לְסַפְּרָם לְבָנֵינוּ וּלִבְנוֹתֵינוּ. פזמון: כִּי אֲנִי עֲדַיִן נִצָּב לִי כָּאן בְּמֶרְכָּז הַכְּפָר עוֹמֵד זָקוּף לְמַעַנְכֶם עַל הַמִּשְׁמָר. במהלך כל ההכנות לחגיגות הסיום היו כל מיני תקלות, שגרמה לכולם לפקפק אם הערב הזה יצא לפועל בכלל. וכל התקלות הללו גרמו לי פעמים רבות לרגשות שליליים שמיד ניסיתי לנתב אותם למקום אחר. כל ההתנסות הזו נתנה לי הזדמנויות רבות לעשות רגש התנגדות על רגשותי השליליים. היום זה היום האחרון לספירת העומר, שבה אנו יכולים לטהר ולנקות מעצמנו את כל הדברים השליליים שבתוכנו. האור נתן לי הזדמנות לטהר מתוכי את כל הרגשות שצברתי בתוכי מאז שהגעתי לכפר, והרגשתי כל כך לא רצויה, כל כך נתונה כל הזמן ללחצים של בקורת ושל שיפוט. היום הוא המלכות של המלכות, כלומר הסיום של הסיום, ויש בידי, לפחות באופן תיאורטי, לסיים את תהליך התיקון שלי, עד היום בערב, וכולל הערב, בתיקון שבועות. ההשתתפות בהכנות לחגיגות הכפר נתנה לי אפשרות לנקות מתוכי כמה שיותר רגשות שליליים שבעצם חזרו על עצמם - הרי כעס הוא אותו כעס, אם הוא נחווה לפני חמש, עשר או עשרים שנה. עופר, הבחור שנקש על דלתי, היה בעצם שליח של האור, שקרא לי לחזור אל המקום שבו אני גרה, ולתקן כאן את הדברים, לא בשמים, ולא באיזה שהוא מקום ערטילאי. עלי לעשות את העבודה במימד הגשמי, ורק עבודה כזו תביא אותי להישגים רוחניים. זהו הקשר בין חגיגות כפר סירקין לספירת העומר - לעשות את התיקון בעולם הזה, כדי שנזכה לחיי העולם הבא. אני מקווה שאוכל בהמשך היום להמשיך לעבוד על הרגשות הללו, ולסיים את התיקון הערב, תוך כדי קריאה באחד מן המאמרים הנפלאים ביותר של הזוהר, מאמר "בליליא דכלה". במאמר הזה מתוארים כולנו, כל בני האדם, ככלה של הקדוש ברוך הוא, ואנו מתקינים את עצמנו כדי להתאחד עמו בלילה הזה, התאחדות שתטהר אותנו לנצח.