תחת כנפיו, בלימודי באוניברסיטת ת"א, רוויתי ממנו ידע בתולדות המאה העשרים באמנות - כי הוא ידע להניח את אצבעו על פניני ושיאי האמנות, והשכיל להדגיש את העמודים שעליה נתמכה האמנות.
ממנו אפשר היה ללמוד הכל. הוא היה כמעין הבלתי נדלה, שהעביר לנו את כל היסודות אך עם כל הניואנסים, וממנו ניתן היה לקבל את כל התובנות. זאת - הודות לידע הנרחב והמעמיק שרכש בשנות התמחותו במוזיאון לאמנות מודרנית הגדול בעולם - M.O.M.A שבניו-יורק.
מוטי היה אדם צנוע, מסוגר, שומר על פרטיותו, אך נעים שיחה שתענוג היה לשמוע אותו. את ירושתו השאיר בדמות הגלריה האוניברסיטאית שייסד בקדמת הכניסה לאוניברסיטה, בתערוכות הנפלאות שאצר והעמיד במוזיאון תל אביב, שחזר לימי זוהרו תחת ניהולו, לאחר כמה שנים של דריכה במקום ודעיכה. ובקרוב ייפתח האגף החדש של המוזיאון בת"א, שירחיב את אפשרויות התצוגות המתחלפות, כמו גם את תצוגת האוסף העצום שמצוי במרתפי המוזיאון, בלית ברירה. כעת הקהל יוכל לחוש מהו מוזיאון מודרני בישראל. מוטי היה ההוכחה, שכדי להצליח כמנהל מוזיאון- אין די בקשרים עם בעלי הון ופטרוני אמנות. צריך לדעת ולהבין מה לבחור ומתי. ובזה הייתה מומחיותו. השילוב המוצלח שבאישיותו בין האמנותי והחומרי, הוביל את המוזיאון לשלב עילאי..
איש תרבות, אוהב אמנות, שהחזיר לתודעה את גדולי האמנים הישראלים שנשכחו, בלהט ההתמכרות לגל ה"אמנות העניה" שהייתה באמת דלה, ושימשה כר נרחב לפעולה לחסרי כשרון אך בעלי קשרים נכונים עם הקובעים בין ה"אמנים". רשימת התערוכות תחת ניהולו לאמנים שנשכחו, תבהיר לכל, מהו המסד של האמנות הישראלית, ומלמדת שאפשר לדלג ולשכוח את הבלי שנות השבעים והשמונים במחוזותינו, אך ירדו למצולות עם חלוף הזמן. ואת כל הישגיו ניתן לזקוף ליכולת האבחנה והמקצוענות, יחד עם רגישותו למהו טוב וראוי.
יחד עם הכבוד שנתן לאמני העבר, ידע לחשוף בפני הקהל הישראלי אמנים צעירים בני ימינו (כמו תערוכת דייוויד לה שאפל המדהימה שאצר בשנה שעברה), ולהביא אל בין כתלי מוזיאון ת"א את הטוב שבכל העולמות. תערוכותיו היו בבחינת must לכל תלמידי האמנות בארץ, ולתענוג לאוהבי האמנות.
מוטי יחסר מאד לכל שוחרי האמנות, וקשה מאד יהיה להכנס לנעליו הגדולות.