לפני שבוע
נפטר אחד משועי הכסף ועמיתיו פרסמו מודעות-אבל ענקיות. שמחתי שהעיתונים, שמצבם קשה, מקבלים קצת חיזוק פיננסי.
היו גם מאמרי שבח, שבאו לקיים את הפסוק "אחרי מות קדושים אמור". באמת, הגיע הזמן ללמוד מנין הפסוק הזה ומצאתי ב
ויקיפדיה: "שלוש פרשיות בספר ויקרא מופיעות זו אחר זו - 'אחרי מות' (ט"ז-י'), 'קדושים' (י"ט-כ') ו'אמור' (כ"א-כ"ד)". מישהו חיבר אותן לכותרת ויצר את המנהג שלאחר מותו של אדם אין לדבר בגנותו, ויש לעסוק רק במעלותיו.
מנדלי מוכר ספרים ראה את הדברים בדרך אירונית: "היהודי, אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח ויתפאר במצבה יפה - וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים; אזובי-קיר נעשים ארזים, ודג-הרקק - לויתן בבית-הקברות".
מנדלי לא היה האחרון. בספר, שעבר דרכי באחרונה, המחבר (שאת שמו אינני זוכר, לצערי) מספר כיצד בהיותו נער מתבגר שוטט עם אביו בבית עלמין. הם עברו ממצבה למצבה ועל כל אחת מהן כתוב "פ"נ איש תם וישר" או "פ"נ איש צדיק" או "פ"נ היה אדם גדול" וכן הלאה וכן הלאה. לפתע עצר האב באמצע השביל, הצביע על אחת המצבות ואמר: "הכרתי את האיש הזה. הוא לא היה צדיק תמים".
מעיר המחבר: "ערכו של אבי עלה בעיני".