להגן על ישראל מקווי 1967?

במוסף "סוף השבוע" של ידיעות אחרונות 11-06-2011 התפרסמה כתבה של רונן ברגמן ובנימין טוביאס שכותרתה: "ביבי, כן אפשר להגן על ישראל מקווי 67" – כך סבורים שניים מבכירי קהיליית הביון הישראלית, תא"ל ((מיל.)) דב תמרי, והאלוף ((מיל.)) אהרון זאבי פרקש, ראש אמ"ן בתקופת מלחמת לבנון השנייה. הכתבה, המוצגת "כראיון בלעדי" עם שני הגנרלים בדימוס, יוחדה לספרם המשותף היוצא לאור בימים אלה תחת הכותר: ואיך נדע? מודיעין, מבצעים ומדינאות². הספר מתואר ע"י ברגמן וטוביאס "כמסמך מרתק אך מטריד, המעלה את התחושה שישראל ניצלה במשך השנים מאסונות מדיניים וצבאיים – לא פעם בזכות מזל או נחיתות הצד השני – אבל היא לעולם אינה מוכנה לאסון הבא, אלא מתכוננת תמיד למערכות צבאיות לא רלוונטיות", ולדעת מחברי הספר: "הגישה הזאת נובעת פעמים רבות מהונאה עצמית של המנהיגים", ועוד נכתב: "בראיון מתחו השניים ביקורת חריפה על הדרג הפוליטי, שלדבריהם, אנחנו יודעים יותר על תהליך קבלת החלטות של נשיא סוריה מאשר על זה של ראש ממשלת ישראל... הקונספציה³, לדעת המחברים, אינה אירוע חד פעמי, אלא שישראל שבויה זמן רב בסדרה של קונספציות צבאיות ומדיניות לא רלוונטיות, וכך כל מלחמה וכל מערכה צבאית נועדו בדיעבד לתקן את הכשלים של המערכה הצבאית הקודמת, בלי לשים לב שהאויב השתנה וכמוהו הציבור, צה"ל וההנהגה המדינית". מתוך כבוד למרואיינים הנכבדים והתייחסותם לסוגית קווי הפסקת האש מ-1949 המיוחסת כיום לקווי 1967 החלטתי לתת צ'אנס ולשמוע על החידושים בתורת המדינאות והמלחמה, המאפשרים לכאורה, "להגן על המדינה" ממה שאבא אבן הגדיר בקיץ 1967 "כגבולות אושוויץ".

תשובה זו מעידה על חוסר הבנה של הווית הצבא והמלחמה מצד אלה בפיקוד הבכיר של צה"ל, שעולים למשלם המסים הון עתק ובתמורה ממספקים מקצועיות צבאית שתוצאותיה הן אי-ניצחון במלחמות. טועה תמרי בחשיבות שהוא מקנה בדבריו לטכנולוגיה: זו מעולם לא הכריעה מלחמות, היא הייתה לכל היותר תוספת לחוכמת המלחמה, לתחבולות, לתמרון הנבון, להעמדת האויב על קרני הדילמה באשר לכוונותיך בשדה הקרב. שימוש נכון ומפתיע בטכנולוגיה חדשנית עשוי לשמש מכפיל כוח, אך זה יהיה מטיבו, מוגבל בזמן ובמרחב בשל היערכות האויב לסיכולו. שמעתי בעבר הרצאה של ד"ר תמרי שבה סיפר בהתלהבות על קרב מסוים שנערך ביומיים האחרונים של מלחמת יוה"כ באזור העיר סואץ. הוא תאר כיצד חטיבת שריון של אוגדה 162 תקפה בדיוק לפי תורת הלחימה שהכשילה את צה"ל כמעט בכל הקרבות בסיני: טוטליות הטנק, הסתמכות על אש הטנק כנשק עיקרי, ניידות גבוהה ומיגון, על חשבון יתר מרכיבי הקרב המשולב, הארטילריה, חיל רגלים והחרמ"ש, הנדסה, מודיעין, אחזקה ורפואה, שאלה היו וכנראה נותרו, נקודות התורפה בבניין הכוח של כוחות היבשה של צה"ל. כאן גם ראוי לשאול: מה עשו תמרי ושמעון נווה לטובת תורת המערכה של צה"ל? כיצד קרה שטנקי המרכבה החדישים ביותר הושמדו על-ידי טילי הפגוט והקורנט של חיזבאללה בדיוק כפי שקרה לחטיבות השריון של צה"ל במליוה"כ מטילי הסאגר של צבא מצרים וסוריה? הבעיה של צה"ל במיוחד לאחר הסכמי אוסלו וגם קודם לכן, שהם פרקו את עוצמתו הגדולה של חיל המילואים של צה"ל – שהוא בנינו ומניינו של הכוח היבשתי, לטובת תנאי שירות וגמלאות נדיבות, ובנו צבא ביורוקראטי גדול ומנופח שהמטכ"ל שלו – ציטוט של עיתונאי מהזיכרון: "מהווה מעין דירקטוריון של תאגידי ענק המתכנסים אחת לשבוע לדיונים שוטפים תוך ניסיון לשמירה על שקט תעשייתי במחלוקות על תקציבים, יוקרה וכוח פוליטי". בדברם על הקונספציה המכשילה אפשר לומר שתמרי ופרקש התפרצו לדלת הפתוחה בבית שלהם, עצמם! צה"ל במבנהו הארכאי הוא הצבא השמרני ביותר בעולם המערבי, אשר קיים מאז 1948 כמעט ללא שינוי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במבנה הלקוי של זרוע היבשה שאין לה מפקד מבצעי אלא מעין "ועדה מנהלת "מטעם המטה הכללי והפיקודים המרחביים. וכאן יש לשאול את המחברים של הספר: היכן הייתם כל השנים, כיצד, אם בכלל, ניסיתם שניכם לתקן את העיוותים בצה"ל, להלחם מבפנים על רפורמות בתורות הלחימה, בהרכב הצבא, בטכנולוגיות ובאמצעי הלחימה. מה עשיתם כדי שצה"ל יעסוק רק בהתכוננות ללחימה ולא יעסוק בנושאים אזרחיים או בתחומי ביטחון פנים שצריכים להיות בתחומי האחריות של המשטרה ומג"ב? צה"ל רוצה את כל העוגה התקציבית לעצמו, ולא מוכן כהוא זה להעביר למשטרה הכחולה, מג"ב וימ"מ אמצעים, משאבים וכוח אדם כדי שיופנו לפעילויות לחימה בטרור. "מסיבות תקציביות" גם ביטל צה"ל בגבול ההברחות של הנגב את ההתקשרות עם מג"ב, חרף המקצועיות הרבה והצלחותיו בחסימת הגבול הבעייתי ביותר של ישראל.

1. הכוונה לשטחי יהודה, שומרון ורמת הגולן 2. הוצאת ידיעות אחרונות וספרי עליית גג, 2011 3. הכישלון המודיעיני הידוע לשמצה של אמ"ן ערב מלחמת יום הכיפורים ראה [קישור] 4. גיבור פעולת התגמול בקלקיליה שרת בכוח החסימה של חרבת צופין 1956, עת נטל את הפיקוד על כוח החסימה, לאחר שמפקדו לקה בהלם קרב, תמרי כיוון אש ארטילרית מול הכוח הירדני שתקף את הכוח ואפשר את חילוצו. 5. המלת"ם - המרכז לחקר תורת המערכה - יועד לקידום למידה של תורת המערכה בקרב הרמה הבכירה בצה"ל. מי שמונה לעמוד בראש המרכז היה תא"ל ((מיל.)) וד"ר שמעון נוה יחד עם תא"ל ((מיל.)) דב תמרי. מרכזיותו של המלת"ם התערערה לאור הקשיים ביישום תפישות מערכתיות בצה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה, ועל-רקע דוח מבקר המדינה שהעלה חשדות לאי-סדרים כספיים שהוביל לפיטורי נוה ותמרי. ויקיפדיה ע"ע "דרג מערכתי". 6. כגון "פורום" חדש שבו חברים אישים כגון הרמטכ"ל לשעבר אמנון שחק, ראש מוסד, כדני יתום, ראש שב"כ כיעקב פרי, ידוען כיובל רבין, שלא להזכיר שמות כמאיר דגן, שהחל "להתנבא בשער" על אסונות שנמנעו בעבר ע"י הדרג המדיני בשל פעולות מניעה שנקטו הוא, ראש השב"כ, וראש אמ"ן, ושעם לכתם אין כוח שיעצור את מדינאי ישראל מהתקפה מסוכנת על אירן. 7. ראו קישור לסרט בלק-הוק דאון - Black Hawk Down המתאר את מותם של עשרות לוחמי כוח דלתא במארס למסוקים שנחתו במוגדישו במסגרת כוח האו"ם 1993 8. ראה מחקר של טל טובי, שילוביות בין זרועית, המכון לחקר הביטחון הלאומי באונ' חיפה גיליון 80 עמודים 46 -55 דוקטרינת Air Land Battle ולקחי יכולת הלחימה של כוחות צה"ל במליוה"כ כבסיס לדוקטרינה זו [קישור] 9. ראה קישור למאמר של בלום-הלוי באתר רוטר קרב החווה הסינית - עובדות מוצקות ולא רשומון! [קישור] 10. הכוונה לשטחי יהודה, שומרון ורמת הגולן

פרקש מתאר את המתח ששורר לדבריו בין המודיעין לבין הדרג המדיני, בהתמקדות על פערים המתגלים בין המידע לבין האופן שבו הקברניטים מקבלים אותו ועושים בו שימוש. טענתו של פרקש, כגורם האחראי להערכת המצב המודיעינית השנתית של מדינת ישראל, ולהצגתה בפני הממשלה, מעמידה באור שלילי את טענותיו כלפי רוה"מ אהוד אולמרט וממשלתו ביולי 2006. בסיס הנתונים כמו ניהול הידע המודיעיני – היו נתונים תחת אחריותך הישירה, האלוף פרקש, אתה ולא אף אחד אחר! באותה ישיבה גורלית שבה היה, שותף למיטב הבנתי הרמטכ"ל, ראש המל"מ, ראשי המוסד והשב"כ, המשטרה ושאר חברי הקבינט הביטחוני – אתה הוא זה שצריך היה להביא לממשלה, בגיבוי הרמטכ"ל ,את ציון הידיעות חיוניות, אתה ולא ולא אחר. טוב יעשה האלוף פרקש אם ייזכר בכישלונותיו הוא בתקופת היותו ראש אמ"ן, בהם ההערכה המוטעית בדבר כוונותיו של ערפאת באינתיפאדה השנייה (הסלמת הפיגועים 2001 – 2003, ותמיכתו בחמאס), הערכה מוטעית של יכולות סדאם לתקוף את ישראל במלחמת המפרץ 2003 שהתבטאה בפתיחת ערכות האב"כ, בעלות של מאות מיליוני ₪ למשק המדינה, כמו גם כישלון השגת המידע על האופציה הגרעינית של לוב, לאחר שזו נחשפה על-ידי מדינות המערב, והפצת ידע גרעיני פקיסטני למדינות ערב בשנת 2004.

"בקורס קצינים ב-1956 בצענו אימונים לא הרחק מראש העין. התסריט שקבלנו במסגרת זו היה: חוליית אויב פרצה מטול כרם מערבה במגמה לבתק את הארץ לשניים. אתה המ"מ, לרשותך 2 מקלעים ומרגמה, מנע את ביתוק הארץ לשניים. ב-1956 התסריט הזה עורר אצלנו חיוך, אבל כשראש הממשלה אומר את זה בנאום בקונגרס, ומסביר שלא נהייה מסוגלים להגן על עצמנו נגד ארגוני טרור שיגיעו מגבולות 67, אותי זה ממש לא מצחיק". וממשיך תמרי ומסביר: "שלצה"ל ולמדינאים אין יכולת חשיבה, הם חושבים רק על הרגע, וכשהם מדקלמים סיסמה כזו ומציגים אותה כמדינאות, בעיני זה מאוד בעייתי". שואל המראיין: למה? וכאן הקשיבו לתשובת תא"ל תמרי: "ודאי שאפשר להגן על ישראל מגבולות 67, אנחנו הרי הצלחנו להגן על המדינה גם במלחמת העצמאות, גם במבצע קדש וגם בששת הימים, כאשר יחסי הכוחות בינינו לבין האויב היו גרועים בהרבה, ועשינו עבודה לא גרועה בכלל". ולסיום אומר תמרי: "אומרים לנו שלא נוכל להגן נגד החמאס, חיזבאללה והפלשתינים, יהיו אשר יהיו מגבולות 67? מה הם לעומת הצבאות שאיתם התמודדנו? יש פה עמדה ורצון חזק להאמין בה, בלי קשר למציאות בשטח". סוף ציטוט. המשכתי וחיפשתי בראיון תפיסה, דרך, שיטה או מתודולוגיה חדשנית להגנת ישראל בגבולות 67, אותה יציג לציבור תא"ל תמרי, לשעבר ראש המרכז לתורת המערכה בצה"ל⁵ מי שהיה סגן מפקד אוגדה 162 במליוה"כ, זו שכשלה כליל בקרב המערכתי הגדול של התקפת הנגד ב-8 באוקטובר 1973 נגד צבא מצרים, יומיים לאחר שצלח את תעלת סואץ לכל אורכה, ריסק לחלוטין את קו בר-לב והשמיד שני-שלישים מאוגדת סיני. למותר לציין שתמרי סתם ולא פרט דבר על תפיסת הביטחון או תורת הקרב לפיהן הוא סבור שיוכל להגן על מדינת ישראל לאחר שזו תיסוג לקווי 67. מה שכן מצאתי היה תאור חוזר ונדוש של סוגיית הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם, אבל גם לזו לא הייתה לתמרי כל בשורה ואף לא ניסיון ליטול קורה מבין עיניו: אולי העמותות של הקצונה הבכירה בדימוס, כגון "המועצה לשלום וביטחון" וגופים קיקיוניים⁶ נוספים הקשורים אליה, אחראים לדה-לגיטימציה בגללה טוען תמרי שאבדנו את היכולת להשתמש בכוח הצבאי שלנו?

הואיל ולא מצאתי בכל הכתבה אף לא אזכור אחד לחוכמת המלחמה והמדינאות אשר כה חסרים למדינת ישראל, לדעת השניים במאמר, הנה מצאתי התקפה על ממשלת אולמרט לבני ושר הביטחון עמיר פרץ (המשקפת הסגורה) בתקופת מלחמת לבנון השנייה. באמת, חוכמה גדולה לבקר את אלה? מה אין הציבור יודע על מעלליה של ממשלה זו בזמנה? חידושים לא מצאתי, רק רכילות, וכי מה עשויה להיות תרומת שני אלה מול הדוח המעמיק והחשוב של ועדת וינוגראד? על הדרך שבה התקבלה ההחלטה לצאת למלחמה. אומר פרקש: "הישיבה הגורלית הזו מהווה את תמצית הבעיות שעליהן אנחנו מדברים. לא היה שם בסיס נתונים או ידע משותף למקבלי ההחלטות ולא הצגת אלטרנטיבות על-ידי הצבא, וכך קרה מה שקרה...אתה נכנס למלחמה שלא תכננת להיכנס אליה בלי להבין אם מדובר בפעולת תגמול קצרה או למלחמה ממושכת או לכזו שנועדה לשנות מן היסוד את ההסדר בלבנון". שואל המראיין: מה מקור הכשל הזה? ומשיב פרקש, שבמסגרת עבודתו עם שרון ומופז (קודם לממשלת אולמרט לבני, ושר הביטחון עמיר פרץ) הוא הטמיע אצלם, לדבריו, את התפיסה שהפתרון לבעיית הרקטות והטילים קצרי הטווח הוא רק בפעולה משולבת במבצע קרקעי. נו, אז היכן היית האלוף פרקש ביום בו הוחלט לצאת למלחמה? הלוא ראש אמ"ן לצד הרמטכ"ל שותף לדיונים בנושאים קריטיים שכאלה. הלא כן? אם כך יש לשאול את האלוף פרקש: מה עשית בזמן אמת מול קברניטי המדינה? האם התנגדת לתפיסתו של הרמטכ"ל, מפקדך הישיר, שדגל בהפעלת חיל האוויר בלבד, ללא מעורבות הכוח היבשתי? תמרי מצדו מכוון את החצים כלפי הרמטכ"ל דן חלוץ, ולמטכ"ל כולו באותה תקופה, ואומר לנו: "סוד שהימ"חים עליהם דברו כולם אחרי המלחמה היו במצב 'הכי טוב אי פעם' ביחס לכל שאר המלחמות, והבעיה המרכזית הייתה הרמטכ"ל שלא הכיר ולא הבין את הצבא עליו הוא פיקד. תפיסת הפעלת הכוח היא הנכס העיקרי של צה"ל ביציאה למלחמה, ואם היא בשפל לא יעזור שום פער טכנולוגי ומודיעיני שיש לנו על האויב" ומסיים תמרי במשפט המחץ: "מה היה לנסראללה במלחמת לבנון 2006? טילים ורקטות וקצת טילים נגד טנקים, הוא בעצם לקח את הטכנולוגיה הכי נמוכה ועשה בה את השימוש הכי חכם" סוף ציטוט. באמת ד"ר דב תמרי? האם סייעה תורת המערכה שלך ושל הד"ר שמעון נווה לצה"ל להתמודד עם האתגר הזה שהציבה אירן והחיזבאללה למדינת ישראל במלחמת לבנון השנייה? ומה יש לך לומר על הביקורת שנמתחה על איכות התורה שהרבצתם בכירי צה"ל, ועל תוצאותיה העלובות באותה מלחמה? ואיזה ערך מוסף ישנו, אם בכלל, במשפט שבו אומר תמרי למראייניו: "צה"ל בנוי כמו בשנות ה-50 על צבא סדיר קטן וצבא מילואים גדול, והשאלה היא: האם המבנה הזה בכלל עונה על הצרכים הביטחוניים של ישראל?" בוקר טוב ד"ר תמרי, האם אי פעם העלית בפורום בכיר של הצבא את הצורך לרפורמה במבנהו זה של צה"ל? האם טפלת בנושא זה במסגרת המלת"מ? או אולי המשכת להטיף על תורת הלם השריון וטוטאליות הטנק שכשלה בכל מלחמות ישראל בגלל שמרנותו של חיל השריון וסירובו לפתח כראוי את תורת הקרב המשולב ובמיוחד את המבנה של האוגדה הקבועה הדרוש למימושו הנכון?

בימים אלה, בהם אנו עדים להתנהגות חסרת אחריות של מעין "חונטה צבאית", של בכירים לשעבר במערכת הביטחון וצה"ל הפועלים מעל החוק באמצעות עמותות פוליטיות המטיפות "לחזרה אל גבולות 1967". חשוב להזכיר היום כי בעיצומם של הסכמי אוסלו והתקרנפות בכירי צה"ל בכל הקשור לחשיבות השטחים בהגנת ישראל בטענה כי "אלה מאבדים את חשיבותם בעידן הטילים", התבטא אז האלוף מאיר זורע בחריפות ואמר: "מי שאומר כי לשטחים שולטים אין חשיבות אסטרטגית בשדה קרב המודרני הוא זונה במקצוע הצבאי¹⁰ ". טוב יעשו אלופים ובכירי מערכת הביטחון אם יציגו מחקר עדכני, מדעי שיוכיח כי ניתן להגן על מדינת ישראל מגבולות 1967 במקום להפריח אמירות פוליטיות, אידיאולוגיות, חסרות בסיס עובדתי, היסטורי מדיני וצבאי תוך התעלמות ממה שאבות המדינה בראשיתה ראו כסכנה קיומית.

טוב יעשה תמרי אם ילמד על הלקחים שהפיק צבא ארה"ב ב-1974 לאחר הקמת מפקדת ה- TRADOC לאימון ולדוקטרינות לחימה. גנרל דה-פוי, מפקדה הראשון של TRADOC, הסיק 3 מסקנות עיקריות מלקחי מליוה"כ ואלה היו בסיס לנושא השילוביות הבין זרועית ובניין הכוח לצורך תכנון קרב היבשה נגד ברית ורשה, באותם השנים. הבעיה שעמדה לפני נאט"ו, בדומה לזו של צה"ל, היא העדיפות של צבאות בריה"מ וברית ורשה בסדר הכוחות האדיר של מול המערב. החישובים הראו שלכל היותר תוכל נאט"ו לבלום את המתקפה של הגל הראשון אך לא יוותר לה כוח להמשך לחימה ולהתקפת נגד. במצב כזה נותרה חלופה בעייתית של הפעלת נשק גרעיני טקטי. לכן החלו לחפש דרכים כיצד להתגבר על בעיית האסימטריה בהיקפי הכוחות, וערכו מחקר מעמיק שהחל ב-400 לפנה"ס (תורת המלחמה של סון טסו) וכלה במלחמות המודרניות. הם מצאו שקרב עמק הבכא בהובלת גדוד 77 של קהלני עשוי לשמש הוכחה לכך, שאיכות האדם עשויה לשמש תחליף לכמות העדיפה הניצבת מולה בקרב. המסקנה הראשונה של TRADOC הייתה: שדה הקרב הפך לקטלני יותר בשל הטכנולוגיה המודרנית. המסקנה השנייה: הלחימה המודרנית תובעת שיתוף פעולה בין זרועי הדוק יותר (התייחסות לשילוביות), והשלישית: שהאימון הטקטי עשוי להיות ההבדל בין הצלחה לכישלון – כלומר, תוצאות המלחמה תלויות באיכות הלוחמים ולא באיכות אמצעי הלחמה. הן גנרל דה-פוי והן ממשיכו, הגנרל סטארי, (שהיה אז מפקד קורפוס 5 של צבא ארה"ב שניצב מול מערכי ברית ורשה בגבול גרמניה המערבית), החלו על סמך לקחי קרב עמק הבכא, לבנות את התו"ל החדש של נאט"ו שהתבסס על רמת הלחימה של הלוחם הישראלי, ברמות הטקטיות הנמוכות שלו, ולפתח תפיסה מהפכנית שהיו לה השלכות על רמות האסטרטגיה, הדוקטרינה האופרטיבה והטכנו-טקטיקה של שדה הקרב המודרני. חבל שצה"ל לא השכיל להפיק את מיטב התובנות והלקחים הללו ממלחמתם של חיילי צה"ל בהיקף ובעומק של שעשה צבא ארה"ב⁸. יודע תמרי, שללא יחידות חיל הרגלים והצנחנים שצורפו לכוחות השריון של צה"ל בסיני ובגולן, לא היו כוחות שריון אלה מסוגלים להבקיע את מגננות הנ"ט הסובייטיות שצבאות מצרים וסוריה הציבו בצירי התנועה בגולן במובלעת הסורית, איסמעיליה וסואץ⁹ . קשה לומר אם התורה שהרביצו דב תמרי ושמעון נווה, (השותפים העסקיים להדרכת תורת המערכה בצה"ל) השפיעה במשהו על רמת הפיקוד הבכיר של צה"ל, מה עוד שתמרי עצמו מודה (במה שזה מזמן טוענים חוקרים, היסטוריונים ואנשי צבא כעמנואל ולד, אורי מילשטיין, פרופ' ואן קרפלד) שצה"ל לא הכריע מאז מלחמת ששת הימים שום מלחמה. אבל אומר תמרי למראייניו: "שצה"ל לא הצליח מזה 44 שנים להכריע במלחמות". ושואל המראיין: למה? ותמרי מתחמק מתשובה עניינית ואומר: "שצה"ל מצוי ברמה טכנולוגית יחד עם הצבאות המתקדמים בעולם, אלא שאין התאמה בין היכולות הטכנולוגיות לתוצאות הצבאיות שהושגו".

פה ארשה לעצמי לחזור 8 שנים אחורה לסרטו של ניר טויב "החווה הסינית סיפור של רשומון", המספר על הקרב שבו קפחו את חייהם 43 צנחנים, ו- 12 לוחמי שריון שבאו לחלצם ממלכודת המוות, אליה נשלחו בפקודת מפקד גייסות השריון ומפקד אוגדה 162, האלוף אברהם אדן, וסגנו תא"ל דב תמרי, ללא מודיעין על האויב (שכן היה ברשות האוגדה) בדרך פעולה קרבית שגויה וקטלנית, מול אויב בעוצמה חטיבתית מתוגברת הפרוס בשטח השולט על אזור תנועת הגדוד. כך, ללא נוהל קרב מסודר, ללא מודיעין, ללא הכרת האויב והשטח שלחה מפקדת האוגדה, את גדוד 890 לכיליון, ללא סיוע ארטילרי, ואפילו ללא קצין קישור ארטילרי, שעשוי היה לשנות את פני הרב ולחסוך באבידות. וכך, שר ביטחון לעתיד (המג"ד יצחק מרדכי) וסמח"ט הצנחנים, סא"ל אמנון שחק (רמטכ"ל לעתיד) יחד עם שני מפקדי אוגדה רשלנים (ברן ותמרי) שלחו שני גדודים לקרב שהפך סמל להפקרת חיילים, אבן דרך להפקרתו לימי, של מדחת יוסוף בקבר יוסף, 17 שנים מאוחר יותר. הקרב הטראומטי הזה שנותר עד היום כפצע מדמם בנפשם של המשפחות השכולות, והחברים של הנופלים, מבטא את חוסר ההבנה המוחלט של ד"ר דב תמרי ובאותם שינויים חברתיים עליהם הוא מדבר בכתבה, ושהוא לא מבין בהם דבר וחצי דבר. אחד הביטויים המקוממים של תמרי על הקרב הזה היו בתגובה שלו לסערה הציבורית שפרצה בעקבות הסרט של ניא טויב שהוקרן בגן העיר בתל אביב, באפריל 2004: "מה כל היללות האלה? אני בכלל לא רוצה להיכנס לוויכוח הזה. הצנחנים עשו קרב אחד כל המלחמה, ואחר כך יצרו ממנו מיתוס. מכל מלחמת יום הכיפורים נשאר כאילו בתודעה דבר אחד –החווה הסינית... הבעיה איתם, עם חטיבה 35 (חטיבת הצנחנים, י.ב.ה), שלא רק שהם באו לא מוכנים לחווה הסינית, אלא הם באו לא מוכנים למלחמה כולה. הפיגור הכי גדול בין 67 ל-73 היה של חיל הרגלים. הם עשו פעולות מיוחדות מעולות, אבל לא היו מוכנים למלחמה של ממש, צנחנים וגולני". תמרי גם מביא כדוגמא, את פילדמרשל ארצ'יבלד וויוול, מפקד הכוחות הבריטיים בחזית הים התיכון ואפריקה, שאמר, בהקשר לכישלונות האיומים של הצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם: "סגולתו הגדולה של החייל הבריטי היא הסובלנות שלו לשגיאות מפקדיו". וכאן באה לביטוי הבוטות וחוסר הרגישות של תמרי כאדם, מנהיג ולוחם כלפי הלוחמים. המסר שלו לחיל המילואים של צה"ל במליוה"כ כמו סמל"ב השנייה: "אתם ההולכים למות ברכו את מפקדיכם הכושלים והפסיקו לילל על ההקרבה הנדרשת מכם על ידם". תמרי לא מבין שמאז שתי מלחמות העולם, כשמיליוני חיילים מתו בשדות הקרב, נגמר הרצון של הצעירים בכפר העולמי הקטן להפוך בשר תותחים למען מטרה, ותהיה קדושה ככל שתהיה. ההיסטוריון אורי מילשטיין מציין את התופעה לה הוא קרא "מרד בשר התותחים". מרד זה, שניצניו החלו במלחמת ההתשה הכושלת בהנהגתם של חיים בר-לב, דוד אלעזר, אברהם אדן, דב תמרי ושותפיהם בתורת הלחימה הכושלת של זרוע היבשה, החריף לאחר מלחמת יוה"כ ובאלה שבאו לאחריהן. וכך נשאלת בציבור השאלה הבן-גוריונית האלמותית: האם בניה של האם העברייה, אכן מונהגים ע"י מפקדים ראויים בשדה הקרב? תמרי חי בעבר הלא רלוונטי, שבו גנרלים זחוחים שלחו רבבות חיילים למות מול אש תותחים ומכונות ירייה. מי שראה בערוץ ההיסטוריה סרטים תיעודיים על קורותיהם של חיילי הצבא הבריטי בפוקלנד, שנים רבות לאחר המלחה, שמסרבים לקבל כמובן מאליו את פשלות הפיקוד שגרמו לעשרות הרוגים, את הלם הקרב שלהם וההתאבדויות, תופעות שמוכרות גם בישראל. מרד בשר התותחים הוא תופעה עולמית, היא נכונה לצבא הרוסי שחזר מאפגניסטאן ומצ'צ'ניה והצבא האמריקני על מיטב יחידותיו ממלחמות ההווה במזה"ת, כמו אצל לוחמי עילית של כוח דלתא האמריקני בסומליה⁷. מוות של חייל מאש "ידידותית" איננה היום דבר של מה בכך בכל הצבאות המודרניים, ודעת הקהל איננה מוכנה לקבל תשובות מתנשאות ומתחמקות מאחריות דוגמת זו של תא"ל תמרי. גנרל חיל האוויר האמריקני התפטר לאחר מלחמת המפרץ השנייה לאחר שהודה כי טייסיו טעו וירו אל כוח בריטי אמריקני שלא במתכוון וגרמו למוות ולפציעה של כמה מהם. חיילים בכל העולם מוכנים לצאת לקרב ולסכן את חייהם, אך הם מצפים שהפיקוד עליהם יהיה אחראי, מקצועי, מסור ומחויב לשמירה קפדנית על חייהם. תמרי מוצג בכתבה כמי שפיקד על סיירת מטכ"ל ושימש כקצין מודיעין ראשי (קמנ"ר) הראשון בצה"ל. אבל תמרי היה בנוסף לכל אלה, גם סגנו של אברהם אדן בגיסות השריון, ולאחר מליוה"כ מועמד שנדחה לתפקיד ראש מה"ד במטכ"ל. בשום מקום לא הראה תמרי שהוא הפנים את משמעותו של קרב מערכתי, וכיצד הוא תופס את לקחי המלחמות בהיבט של מקום חיל הרגלים בקרב, ושילובו בתורת המערכה של צה"ל שבה השריון הוא מרכיב עיקרי בתורת הקרב. לא די להטיח האשמות בחייל הרגלים של צה"ל (בסדיר ובמילואים) בתקופת מליוה"כ, שדווקא הוא, בניגוד להאשמותיו של תמרי, עשה במלחמה זו מעל ומעבר למה שמפקדות גייסות השריון הצנחנים וחיל הרגלים תכננו, אמנו וציידו אותו לקרב. חיל הרגלים של צה"ל נזרק למלחמה המודרנית הכבדה והקטלנית ביותר לאחר 1945, עם חגור וציוד של מלחמת העולם השנייה, עם נשק קל מיושן ולקוי, ללא אמצעי ראיית לילה, ללא אמצעי תובלה-קרבית שתאפשר לו לנוע עם הטנק בשדה הקרב, וחרף כל המכשלות התורתיות, ההדרכתיות, והלוגיסטיות הללו, חייל הרגלים של צה"ל לחם בכל החזיתות, מהחרמון בצפון ועד מעוזי קו בר-לב וג'בל עתקה בדרום, בחירוף נפש, בגבורה, בגמישות מחשבתית ובחוכמת מלחמה שאותה אלתר תוך כדי הקרב.