אנשי צד"ל היקרים!
במלאת 11 שנים, למה שכבר אני (המדינה) מכירה כיום כבריחת צה"ל מלבנון, החלטתי לערוך חשבון-נפש בקשר ליחסים בינינו, אותם הגדירו מפקדינו ומנהיגינו במשך שנים, כברית דמים ולהתנצל בפניכם.
לא אכנס לפרטים, אולם בספרי ההיסטוריה שלנו שמור מקום נכבד לפרק העוסק בשיתוף הפעולה עם הנוצרים בלבנון בכלל ועם המרונים תושבי דרום לבנון בפרט, עוד מלפני מלחמת העצמאות שלנו (1948) בשנים המכונות על ידינו - תקופת המדינה שבדרך. היחסים בינינו הושתתו כבר אז על אינטרסים משותפים בתחומי הכלכלה והביטחון, והיו הדוקים במיוחד עם יישובינו בצפון.
בשנות ה-70, היחסים בין מערכת הביטחון שלנו לבין אנשי דרום לבנון חודשו. בתחילה הושתתו על שיתוף פעולה מודיעיני ויותר מאוחר, עברו לפסים של סיוע צבאי ו
הומניטרי. לאחר השלב הראשון, החשאי בעיקרו, נפתחה ב-1977 הגדר הטובה והחל להיבנות בגלוי הקשר בין צה"ל לאד"ל, שהפך מאוחר יותר לצד"ל.
היחסים בינינו, שהתהדקו במשך השנים, הפכו בעצם לברית דמים בה נלחמנו כתף אל כתף; עד מלחמת לבנון, בעיקר נגד המחבלים הפלשתינים ואחריה, נגד החיזבאללה.
אינני יכולה שלא לציין את רס"ן סעד חדד ז"ל ואחריו את אנטואן לאחד - מפקדי צד"ל שהובילו את היחסים בינינו לדרגה של "משפחה לוחמת" אחת עם אחריות הדדית תוך תיאום מלא.
בשנת 2000 נפל דבר, כאשר ללא תיאום מוקדם איתכם - בעלי בריתנו - נטש צה"ל את העמדות והמוצבים בדרום לבנון, כשעל-פי החלטת ראש הממשלה
אהוד ברק, הוא יוצא מהאזור ומפקיר אתכם לגורלכם.
זכור לכולנו אותו יום מר ונמהר בו מצאתם את עצמכם ואת משפחותיכם עזובים לנפשכם, ללא ידיעה ברורה על הקורה בשטח, כשאליכם מתקדמות המליציות של החיזבאללה, שידעתם כי יערכו בכם טבח, על-פי מיטב המסורת הלבנונית.
ארזתם את מינימום הציוד שיכולתם להספיק, לקחתם, מי שיכול היה, את בני משפחתכם הקרובים ונסתם לשערים בגדר, דרכם עברתם למדינת ישראל. את רוב רכושכם ובתיכם השארתם מאחוריכם בכפרים ובעיירות, והתיישבתם ברובכם בערי צפון הארץ, כשאנשי צד"ל הדרוזים נקלטים בכפרי הדרוזים.
נעשה ניסיון "לשכנע" אתכם, באמצעות חבילות דולרים, לחזור ללבנון ואכן היו בין חבריכם שעשו זאת, על-אף העונשים והסנקציות שהיו כרוכים בכך. כמו-כן, נעשו סידורים על פיהם היגרו אחרים אל מעבר לים - במיוחד לגרמניה, שם נקלטו כפליטים.
את הקצינים הבכירים, ולפחות חלק מכם, שהיו בקשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון, הוחלט לשקם באמצעות מנהלת מיוחדת (מנב"ס) של משרד הביטחון. במסגרת זאת הם זכו לתנאים מועדפים של דיור, משכורת ותנאים נוספים, שתרמו לשיקומם הסביר אצלנו. שאר אנשיכם הועברו לטיפול משרד הקליטה, אשר לא היה בנוי וערוך לטפל בסוג אוכלוסיה כשלכם. גם הסיוע שאושר להם על-ידי המדינה היה בגדר "לעג לרש". רובם, שהגיעו ללא מקצוע אזרחי מוכר, השתלבו בתעסוקה - מאבטחים בחברות אבטחה, עובדי ייצור - ברמות שכר נמוכות, וגרים בדירות בשכירות פרטית ללא סיכוי להגיע לדירה בבעלותם.
בשנת 2004 הוענקה לכם אזרחות ישראלית ובשנת 2009 קיבל השר בלי תיק
יוסי פלד את האחריות לטיפול בכם.
עם כל הקושי שיש לי בכך, אני מתנצלת בפניכם ובפני בני משפחותיכם:
- על "בריחת" צה"ל, שנעשתה ללא שיתופכם וללא תיאום איתכם. עובדה שיצרה אצלכם כעס ותסכול מובנים, לאחר שנים רבות כל-כך של "קשרי משפחה", בהן לחמו ואף נפלו חיילינו וחייליכם בלחימה באויב המשותף בדרום לבנון.
- על "הפרד ומשול", שנעשה בקרב עדתכם, בטיפול המדינה, בין הקצינים הבכירים וה"מיוחדים" לבין השאר. הפליה, גם בגורמים המטפלים וגם בתנאי השיקום, שיצרה פירוד והתמרמרות בקרב בני העדה.
- על כך שהצעות שהועלו בזמנו להקמת ישובים קהילתיים מותאמים לאופי ולצרכי העדה, נפסלו על הסף ללא בדיקה יסודית.
- על כך שלא איפשרו לכם להשתלב בעבודות מסוימות (כמו אחזקה בבתי הזיקוק בה עובדים ערבים ישראלים, מאבטחים ברכבת) בטענה שאינכם יוצאי צבא...
- על כך שניצלנו את האופי הנוח והשקט שלכם כדי לאשר לכם סיוע/פיצוי בתנאים של "לעג לרש"... וכשכבר יצאתם בזמנו להפגין על-יד הקריה בתל אביב, התייחסה אליכם המשטרה כאל אויבי ישראל, כשהקיפה אתכם בשוטרי יס"מ עם כל הציוד לפיזור הפגנות.
- על כך שהובטח לכם עוד בשנה שעברה סיוע לרכישת דיור קבע, בשעה שבשטח הועבר כבר מסר ש"תיק צד"ל" סגור ונעול.
- על כך שנוצרה אצלכם אשליה שישנה כתובת עבורכם והיא משרדו של יוסי פלד, כשבדיעבד הסתבר שבעצם היא איננה כזאת ובעצם השלינו וזנחנו אתכם לאורך כל הדרך.
לסיכום - אני מודעת לאיחור בו אני מתנצלת בפניכם, אולם ברצוני לבשר לכם על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון, שתחקור את היחסים ביניכם לבין מדינת ישראל, את אירוע ה"בריחה" של צה"ל מלבנון ואת הטיפול בכם במשך השנים מאז ועד היום.
בכבוד רב,
מדינת ישראל.