אין לנו דבר יותר מדאיג מאשר להיווכח איזו התקוממות היסטרית מתקומם עם ישראל סביב גבינת הקוטג'. אינני מזלזל בשום פנים ואופן בחשיבותה של המחאה הצרכנית הזאת הראויה לכל שבח, אני רק טוען שהגבינה הזאת ממלאת פונקציה של שעיר לעזאזל. לא על הקוטג' אנחנו מוחים, הוא רק תירוץ, גפרור בשדה קוצים ביום קיץ לוהט. ואם גבינת קוטג' זוכה לכותרות מחאה רעשניות כל-כך, יש דברים בגו הראויים לתשומת-לב מירבית. מאחורי הגבינה הלבנה מסתתר לו ככל הנדמה ענן עכור ורעיל המאיים עלינו בארובותיו. כי מה קרה כאן? פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שמחיר גבינת הקוטג' האמיר ב-55% והחליט לעשות מעשה כי לא עוד! כאילו שכל המוצרים האחרים נמכרים לנו במחירים הוגנים ואין הפרשים ניכרים בין דוכן לבאסטָה. הלא אין זיקה של ממש בין מחירו של פריט כלשהו לבין ערכו, מלבד ההיצע והביקוש. אותו המוצר כָּאן יעלה במאות אחוזים שָׁם. מה פה חדש? בעידן שבו קונים לוֹגוֹ נחשק בהון תועפות מבלי לתת את הדעת על ערכו של המוצר הנלווה - מה לנו כי נלין? לא יכול להיות שהגענו אל המנוחה והנחלה מכל הבחינות ורק הקוטג' זועק בחריגותו. ואולי הקוטג' הזה, העממי כל-כך, עלה וצמח והוא זוקף ראש נגד המוסכניק הרמאי שעושה לנו "טובה" ומוותר לנו על ה"אלמנט". אולי הוא מחציף פנים מול שודדי וגזלני הקופה הציבורית בכשרוּת בואשת בכל רבדי החברה הישראלית? דומה שהקוטג' התמים למראה הזה נוכח באדישותו של האזרח בישראל, המנושל והמקוצץ מכל עבר, והחליט לשים נפשו בכפו ולזעוק 'חמס' על הכל! על כל האגרות והעמלות והבקשישים, מעל ומתחת לשולחן, מקרני ראמים ועד ביצי כינים. הכל היה לקוטג' במחיר מופקע. כולנו וכל אשר לנו משועבדים אנחנו לקוטג' ולא רק כמשל. ככל הנראה לא יקרה דבר. כרגיל. כבר היום נרגעו הרוחות ואווירה של בדיחוּת הדעת אופפת את הגל שחלף. לא איכפת לנו מכלום! גם לא איכפת לנו מהעובדה שיש לציבור כוח להיטיב עם עצמו. את הפרט הציבור לא מעניין. גם אם יסבירו לפרט הזה שהוא חלק מהציבור וטובת הציבור היא טובתו של הפרט. זה משעמם. כל שינוי מחייב קימה מהמרבץ ואין לנו כוח לזה. עסקנו בזה יומיים-שלושה, קראנו בעיתון, ראינו בטלוויזיה, שמענו ברדיו, חאלס! היה ונגמר! הלאה! הגיע הזמן שנבין: עם ישראל בארצו אינו ציבור הומוגני ויש פרטים בתוכנו שיסכימו בחדווה לעקירת עֵינָם האחת אם יעקרו את השתיים לזולתם.