תוך כדי שיחתנו עובר רחש בכפר. גבוה מעל גובצ'י מבחינים חדי העין בקבוצה נוספת של פליטים שגולשת במורד ההר. כעבור רבע שעה הם כבר כאן. עייפים עד מוות, חוששים לדבר, מוכנים לרע מכול, מחכים לטוב ובעיקר רוצים שיניחו להם לנפשם. אבל לא, האנשים צמאים לחדשות מתוך סוריה. מה קורה.
כצפוי, הם פוחדים עדיין להזדהות בשמם המלא. איברהים אומר שהם מהכפר ג'אנודי, מרחק 10 קילומטרים מג'יסר א-שורור. הצבא, הוא אומר, הגיע גם אליהם. "שרפו את הבתים ואת השדות", הוא אומר, "במו עיניי ראיתי גופות מפוזרות. אנשיו של מאהר ירו כדי להרוג. נמלטנו משם בעור שינינו לאחר שפרץ קרב יריות במסגד שבמרכז הכפר".
בליל הסערה הסתתרו בשטח לא הרחק מחרבת ג'וז. "המצב שם קשה מאוד. הכול נגמר. אין לחם, אין חלב, אין כלום". איברהים שב ומספר מה שסיפרה מאג'ידה חמודי, הסבתא המייסדת של שביל הבריחה, על שני התינוקות שלא שרדו את הלילה, בקור ובגשם.
חלק מן האנשים שמגיעים באים בראש ובראשונה לחפש אוהלים. אומנם קר שם ורטוב באוהל, אבל לפחות חופשי. "מה שנחוץ לנו", הוא אומר, "זה אוהלים, חליפות מחומר פלסטי נגד גשם, אבקת חלב. גם מזון לתינוקות – והרבה".
ההגדרה הנכונה של האנשים הללו אינה פליטים, אלא עקורים. הדבר האחרון שהם מעוניינים בו הוא מחנות הפליטים בחסות הממשלה הטורקית. שם אין יוצא ואין בא. במחנות, הם אומרים, יש הרבה אנשים חולים, הרבה נשים מיניקות. מי שיכול מעדיף להיות בחוץ.
בעצה אחת עם מישל אנחנו יוצאים למחנה הפליטים ביאילאדיי, מרחק עשרים דקות נסיעה מגובצ'י, שם הקימה ממשלת טורקיה מחנה סגור במתחם ענק שהיה פעם בית חרושת לייצור טבק. למרות כל הניסיונות, הממשלה הטורקית אינה מאפשרת שום מגע בין הפליטים במחנות שהוקמו ובין העולם שבחוץ. השוטרים הטורקים אדיבים, אך קשוחים ואינם מתרצים. "אסור!", הם אומרים בתקיפות.
בניסיון להגיע לאנשים, אנו מקיפים את המתחם הענק מאחור. מנופפים לאנשים מרחוק. אנחנו רואים שהם רואים אותנו, אולם חוששים לגשת לגדר.
בשלב הזה אני פונה לשיחה ארוכה עם מישל. והוא מפתיע. סיפורי הפליטים אומנם נוגעים ללבו, אך דעתו אינה נוחה מבואם כלל ועיקר. "הם סונים", הוא אומר, "כולם מוסלמים סונים. לבשאר יש תוכנית בעבורם. הוא מגרש את הסונים, מנקה את השטח. מבחינתו, הרמז ל
ארדואן ברור. הוא אומר לו, לטורקי, 'אם אתה כל כך אוהב אותם, את הסונים, תפדאל, שיישארו אצלך'. והראיה – הצבא הסורי לא עצר וגם לא ניסה לעצור את מנוסת הסונים".
הטענה של מישל מעניינת. מה שהוא אומר בעצם, זה שבשאר, "בהזדמנות חגיגית זו", מנצל את המצב בסוריה לסוג של טיהור אתני, יותר נכון – טיהור סקטוריאלי. מבחינתו, מה שפחות סונים, פחות אחים מוסלמים, פחות צרות. מבחינתו, שימשיכו לנפוש במחנות על חשבונו של ארדואן עוד שנים ארוכות.
עכשיו יוצא המרצע מן השק. מישל מודה שהוא בכלל נוצרי. וכמי שמתגורר באנטקיה, מרחק חצי שעה נסיעה מגובצ'י, הוא ממש, אבל ממש, אינו מתלהב מבואם של הפליטים הסונים. באנטקיה, עיר מרכזית בהיסטוריה של הנצרות הקדומה ואחת מחמשת הפטריארכטים של הנצרות, מתגוררת היום קהילה נוצרית קטנה לצד מיעוט עלאווי גדול שתומך ב
בשאר אסד. "בין הנוצרים לעלאווים תמיד שררו יחסים טובים", אומר מישל. ולשיטתם, עדיף בשאר בשלטון. אם תימשך התופעה של בריחת מוסלמים סונים לאזור, הפסיפס האתני הרגיש שמרכיב את האזור ייסדק, וטורקיה תישאב, לפחות בחלקה הדרומי, עמוק לתוך התהליך המכונה "אביב העמים הערבי".