מצוקת החניה הכרונית ופקקי התנועה הקשים מנשוא הולידו, בשעה טובה (?), בתל אביב, את פרויקט השכרת האופניים. מזה חודש ימים מורץ הפרויקט החדש ברחבי העיר, ביוזמתם של פרנסיה, אם כי ללא הצלחה יתרה.
בהיעדר תשתית הולמת נבצר, מלכתחילה, מן הפרויקט הזה למלא את ייעודו כראוי, וספק גדול אם בכלל יצליח לשרוד. אחרי ככלות הכל, תל אביב סובלת ממחסור כרוני של נתיבי-רכיבה, דוגמת אלה הנהוגים, זה שנים, במדינות רבות שמעבר לים. בלית ברירה נגזר על רוכבי האופניים הישראלים לדווש בכבישים, סואנים ועמוסים, ולסכן את חייהם בין כלי-רכב על ארבע. גם באלטרנטיבה, של רכיבה על המדרכה, אין משום פתרון מתקבל על הדעת. יש בה רק כדי להפריע למעברם החופשי והתקין של הולכי הרגל הנזקקים לשימושה.
ללא ישועה
גם עבור אותם רבבות מתוסכלי-חניה לא נמצאה בפרויקט הזה ישועה. מי שסברו לתומם כי יהיה בו כדי לגאול אותם מייסוריהם, נאלצו עד מהרה להתבדות. בסך-הכל יש בתל אביב כמאה תחנות-עגינה, הממוקמות ברובן הגדול בצפונה ומהוות בכך טיפה קטנה בלבד בים גדול. את היעדרן של תחנות-עגינה ניתן לחוש היטב בשכונותיה הדרומיות של העיר וכל אותם רבים הנזקקים להן כדי להגיע למחוז-חפצם, נאלצים להיוותר עם הלשון בחוץ.
פריסתן של תחנות ההשכרה, שהן רק טיפה קטנה בים גדול, מסתכמת, לפי שעה, בעלות של כמאה מיליון שקל. זוהי, בהחלט, הוצאה נכבדה, שאין לה בתנאים הנוכחיים שום הצדקה. כדי להגיע לתחנת-עגינה נאלץ, לא אחת, הרוכב הפוטנציאלי להרחיק נדוד. ובאשר למחיר ההשכרה, של 14 שקל ליום, הוא עשוי, אולי, לקסום לרוכב הפוטנציאלי, אבל בוודאי לא כשנבצר ממנו לעשות בו שימוש הולם לצרכיו.
חצי נחמה
על ה"להיט" החדש קופצים, בינתיים, בעיקר, בני-נוער משועממים, שהם, מחמת גילם הצעיר, נעדרי רישיון-נהיגה. בראשיתו של החופש הגדול יש בו עבורם משום חצי נחמה, כשהרכיבה משמשת להם לא יותר מכיף שיש בו כדי להרוג את הזמן.
מי שבכל זאת נזקקים לאופניים כאוויר לנשימה יכולים, בינתיים, רק לקנא באותם רבבות ברי-מזל שמעבר לים, הנהנים מתשתית ראויה ונוחה לרכיבה. אחרי ככלות הכל, במדינות כמו הולנד, שווייץ, גרמניה, אוסטריה ואיטליה, זו כבר מסורת ארוכת-שנים; לא רק של ספורט, טיול, או סתם כיף, אלא של צורך קיומי, המאפשר להגיע בזמן, בלא עצבים מרוטים, לבית הספר ולמקום העבודה.