אף שהם רחוקים מלשאת אופי פופוליסטי, אין בדברים הבאים שיר הלל לגרמניה של היום. בכל זאת אין לי שום אשליות שקרוב לוודאי הם יגררו אחריהם מנה הגונה של טרוניות ומחאות. אלא שגם כך אני מוכן לשים את נפשי בכפי, רק כדי לחשוף את מה שנסתר מעיני רבים וטובים.
גרמניה הנאצית חוללה, אומנם, את הגדול שבפשעי-אנוש, אבל זו האחרת, שבאה בעקבותיה, לא התעלמה אף לרגע ממנו. עובדה שהיא עשתה כל שלאל-ידה כדי לשלם עליו, וביד רחבה. יותר מכל נבנתה מדינת ישראל בזכותו של הסכם השילומים, בעוד שרידי השואה שנותרו בחיים זכו וזוכים, ככל שניתן, למענקי-פיצויים.
אין בכל אלה כדי, חלילה, למחול לגרמניה על פשעי-עברה. היא אפילו אינה מצפה לכך בעצמה. בעמדה ברורה זו נקטו ונוקטים כל הקאנצלרים שלה שלאחר המלחמה: מקונררד אדנאואר, דרך לודוויג ארהרד, ועד לאנגלה מרקל.
על הסכם השילומים אין עוררין. הוא שולם למדינה במלואו ובעין יפה. הרבה בזכותו הגיעה ישראל למה שהגיעה. יום יבוא וגם יתחוור שהוא אפילו שקול כנגד הסיוע שהיא קיבלה ומקבלת מן האמריקנים. בהקשר לכך כדאי להזכיר שבאחת משעותיה הקשות ביותר של ישראל הייתה זו דווקא גרמניה שהוציאה אותה מן הבוץ ברכבת אווירית ובסיוע אחר, שהשתיקה עדיין יפה לו, בעוד ארה"ב ובעלות-בריתה העדיפו לשבת אותה שעה על המשפתיים.
אלא שלעומת הסכם השילומים, שממנו נהנתה המדינה ושאיננו כלל בר-מחלוקת, יש, ובצדק, טענות ומענות על הסכם-פיצויים אישיים צולע לניצולים לא מעטים. אבל את ה"מאנקי-ביזנס" שנעשה בו לא חוללה גרמניה. חוללו אותו דווקא עמותות וארגונים יהודיים, שתפסו עליו טרמפ כיד-שנייה ומתווכת, ושעשו בו שימוש לרעה מרגע שהדברים יצאו משליטה גרמנית.