עצם השימוש במושג "קונצפציה" אחרי יום הכיפורים 1973, מעביר אצל לא מעטים בישראל צמרמורת מובנת. מתקפת טרור נרחבת על ישראל, מחייבת הערכות להתנהלות כוללת בכל החזיתות, שתוצאותיה המצרפיות המעשיות ברמה הגיאואסטרטגית תהיינה דומות לאלה של מלחמת ששת הימים ולא לאלו של יום הכיפורים. אסור לישראל להרשות שהמהלכים הנרחבים שתאלץ לבצע במקרה כזה, יסתיימו בהפסקת-אש בנלית, גם במחיר של פגיעה זמנית בפופולריות של ישראל. מאידך, מדינת ישראל חייבת לעשות הבחנה ברורה בין: השתלטות על שטחים שמטרתה זמנית והיא מכוונת לרסק יכולות התקפיות המכוונות נגדה ולהכביד על המשטרים והארגונים המנהלים יוזמות התקפיות אלה עד כדי חיסולם, לבין כפיית שינויים מדיניים. בכדי שתוכל להשיג את האימפקט הרצוי לה, חייבים המהלכים הישראלים להיות, כוללים, נחרצים, מהירים, ויסודיים. יש לבצעם בזמן קצר ככל האפשר ובעוצמה רבה. עליהם להיות מדובררים באופן שוטף, לספק מידע אמין (לא סודות צבאיים), לא אפולוגטיים, לא שחצניים, אבל ברורים הן באשר לסיבות והן באשר לתוצאות. האפקט של אירוע כולל מן הסוג הנ"ל, צריך להיות מכוון גם ליצירת שינוי בדעת הקהל העולמית, לגבי מצבה הגיאואסטרטגי האמיתי של ישראל, וגם לגבי שאלות ארץ ישראל ויישוב הבעיה הפלשתינית (=ערביי ארץ-ישראל, רבתי).

פגם חשוב נוסף בתרגיל העורף הגדול האחרון הוא אופיו הפסיבי, והתנהלותו על "מי מנוחות". מה שיאפיין מציאות שבה יפלו על ישראל טילים מסוגים שונים, בכמויות גדולות, בפריסה רחבה ובשילוב עם אי-וודאות באשר לאופיים – קונבנציונלי או לא קונבציונלי, או גם וגם, בקצבים לא סדירים ובשילוב עם איומים נוספים – הוא מצב שונה לחלוטין מזה שתורגל. בני אדם מתפקדים היטב במציאות מוכרת להם, אשר קצב השינויים בה נמוך, הם מדווחים דווחי אמת על מה שקורה ומה שצפוי ונערכים נפשית ופיסית למצב הצפוי. אין כוונתי כאן לכך שניתן לחזות בדיקנות מה יהיו פרטי ההתרחשות באירוע אמת, אבל אפשר בהחלט לתדמת את האוירה, המורכבות, והשטף של האירועים. למרכיבים אלה בתרגיל חשיבות רבה משום שאין עדיין דרך ל"סגל" ו"לשדרג" ניסיון פסיבי, שמרכיביו העקריים שונים בתכלית מאלה של האירוע האמיתי, לכלל הכנה "אוניברסלית". ניסוי בתנאים המהוים קרוב מיטבי לאירוע עצמו עשוי, לספק מעין "חיסון" מפני טראומה צפויה; מאידך, ניסוי בתנאים המהוים הכנה לא טובה לאירוע האמיתי, אנו עשויים רק להחמיר את עוצמת הבילבול הפחד והטראומה. יתר על כן, ישראל הרשמית מדברת לאחרונה יותר ויותר על טרור בעצימות גבוהה יותר מזו שידענו ב-20 השנים האחרונות, אבל מתעלמת מהשלכותיו המלאות של פער-העצימות. ככל שהאיום יהיה אפקטיבי יותר ונזקיו חמורים יותר, גדל הסיכוי שישראל תגרר למענים בעלי אופי ועוצמה ש"ישדרגו" את האירוע כולו מאירוע טרור לאירוע מלחמה, או לאירוע אלים בעל מרכיבים רבים ושונים – מלחמה בעצימות בינונית ומעלה! אם במלחמת המפרץ (1991), במלחמת לבנון השניה (2006) ובמתקפות הקאסמים והפצמ"רים מעזה (2000 – 2009), ישבו חלקים כאלה ואחרים של האוכלוסיה בחדרים אטומים, במקלטים, בחדרי ביטחון או במחסות מבוטנים לפרקי זמן קצרים יחסית, והיקף הנפגעים היה נמוך. בתרחיש שאליו, כביכול, מכוון התרגיל האחרון, המציאות תהיה ככל שניתן להעריך שונה ותדמה הרבה יותר מבעשור האחרון למציאות של מלחמה מהתקופה שקדמה להסכם השלום עם מצרים. בעצם הווצרותו של שינוי כזה בפועל, ובתוך זמן קצר, קיים פוטנציאל של הלם נוסח "יום הכיפורים", דהיינו: פער גדול מאוד בין הדימוי המוקדם של האירוע לבין האירוע המתרחש בפועל. בתרגיל האחרון אין שום תרומה להכנת הציבור ומערכות המדינה להדרדרות לעבר תרחיש מסוג זה, אף שסבירותו גבוהה למדי. מן האופן שבו הוכן ונוהל התרגיל האחרון נובעת שאלה קשה נוספת. ההתיחסות המילולית הבסיסית בתרגיל לאירוע טרור מרובה חזיתות, אולם ברקע הדברים משמיעים באוזנינו גם אויבים וגם מנהיגים מקומיים, הערכה לפיה מדובר באירוע גדול וחמור מכל מה שידענו – סוג כלשהו של שילוב בין מלחמה לטרור. טרור כידוע הוא פעילות אלימה המכוונת נגד אזרחים לא לוחמים, במטרה להפעיל לחץ על המנהיגות הלאומית לקבל תכתיבים מדיניים ואחרים, שהיא אינה מוכנה לקבל "בהתנדבות"; כלומר: שלדעתה עומדים בניגוד לאינטרסים החיוניים של המדינה. מלחמה מכוונת לאותה מטרה, אבל יעדיה המוצהרים אינם אזרחי הצד השני, אלא הכוחות הצבאיים שלו, הממשל, התשתיות הלאומיות וכו'. בשני המקרים הכוונה היא לשבש את החיים הסדירים, לשבש את כושר הפעולה והניהול במדינה, לפגוע באמון הציבור במנהיגות ולכפות את רצון התוקף על הנתקף, אלא שבמקרה הראשון מתנהלת המלחמה מול כוחות מזויינים שהוכנו לכך, ובמקרה השני מול אוכלוסיה אזרחית שאינה מצויידת למלחמה, אינה מאומנת ואין מצפים ממנה להלחם. הבדל זה הוא מהותי, משום שהוא משנה את סדרי הבראשית במדינה ומציב את האוכלוסיה האזרחית בחזית יחד עם הצבא, ולפעמים אפילו לפניו. בעבר פעלה המנהיגות הישראלית למנוע מצב שבו תהיה האוכלוסיה האזרחית יעד מובהק לפגיעה של הכוחות הלוחמים של האויב. כך היה במלחמת העצמאות, כאשר חה"א הפציץ את קהיר ודמשק בתגובה לקיפת העורף האזרחי בישראל, ובכך הפסיק מגמה ערבית זו. כך היה במבצע קדש, כאשר בן-גוריון גאג להציב בישראל טייסות צרפתיות להגנה על העורף, בכדי לשחרר את חא"י לפעול בחזית ולתמוך בכוחות היבשה והים של ישראל, וכך היה במלחמת ששת הימים, כאשר ליבת המהלך הצבאי הישראלי הייתה חיסול חילות האויר הערביים, שהיו אותה שעה האיום העקרי על העורף האזרחי. תפיסת-יסוד זו נעדרת כיום מן ההערכות הישראלית, דווקא כאשר כל הסימנים מראים שתקיפת העורף היא לב התפיסה של הערכות האויבים לפגיעה בישראל. ההערכות הקיימת, ביסודה הינה פסיבית ומתבצעת בקול ענות חלושה. אני רואה בכך שגיאה אסטרטגית מכרעת של ישראל בהערכותה להתמודדות הבאה שבדרך. זוועותיהן של מלחמות המאה ה-20 וריבוי הנפגעים האזרחים בהן, אף שלא עמדו במוצהר במוקד מטרות המלחמה, הביאו את העולם "הנאור" לניסוח שורה של אמנות וחוקי מלחמה, אשר בבסיסם שתי הכרות מרכזיות: א. אי-אפשר למנוע לחלוטין מלחמות; ב. חייבים לצמצם את הכוונה או ההסחפות של מנהיגויות לאומיות וצבאיות, לכוון את מלוא העוצמות העומדות לרשותם נגד אזרחי הצד השני. בהתלהבות הנאיבית (שלא לומר מטופשת) שפקדה את העולם "הנאור" לנוכח כוונות טובות אלה, הזדרזו מדינות רבות וישראל בכללן, לחתום על אמנות אלה, ובמקרים רבים גם לקיים חלקים חשובים שלהן. התפתחות הטרור (מלחמה בעצימות נמוכה) בעיקר למן הרבע האחרון של המאה ה- 20, העמידה את הכוונות הטובות האמיתיות בסימן שאלה מוסרי חמור, משום שטרור על-פי הגדרתו מכוון נגד אזרחים. כל עוד היקף הפגיעות "נסבל", דהיינו: מה שקרוי בז'רגון המשפטי "המתקדם" שלנו "מידתי", הצפי במערכת הבינלאומית הוא שגם התגובה עליו תהיה מידתית. צפי זה לוקה לטעמי בשתי סתירות פנימיות: ראשית, אין דרך מעשית להבטיח שכל הצדדים המעורבים בייזום טרור ולחימה בטרור יתנהלו לפי אותם כללים, ומטבע הדברים מקנות עמדות אלה חסינות לטרור, ליוזמיו ומפעיליו, ומכאן גם עידוד להשתמש בו; ב. הגישה מבקשת מהצד המכבד אותה לנהל מלחמה לפי כללים משפטיים במקום לפי חוקי המלחמה, משל היה נדרש לנהל כלכלה לפי חוקי הרפואה או להפך. שתי הסתירות יחד וכל אחת מהן לחוד מבטיחות לצד המתפתה להן, קושי רב בניהול מלחמתו בטרור ובמקרים רבים כשל מובהק. יש לשים לב גם לכך שהטרור, בראישת דרכו, היה אמצעי שהפעילו בד"כ ארגונים תת-מדינתיים כנגד מדינות, בשל הא-סימטריה בעוצמות הצבאיות של הצדדים. בהמשך התחיל הטרור ליהנות מתמיכתן של מדינות וארגונים בינלאומיים, ולשמש בידם מכשיר מדיני-צבאי נוסף לקידום מוסווה של מטרותיהן-הן. בשנים האחרונות פותחו "התאוריות הנאורות" הללו לכלל עמדה המגדירה באופן כמעט אוטומטי וסוחף פעילות טרור כפעילות של מלחמת שחרור, מלחמה אנטי-קולוניאליות ו/או אנטי-אימפריאליסטית. ומשום שהתודעה המערבית רואה בכל אלה מלחמות "צודקות", היא מוכנה לקבל בהבנה גם את הטרור כדרך למאבק בהן. הבנה זו מצטמצמת כאשר הן עצמן הופכות יעד לטרור, אבל היא רחבה וגורפת, כאשר אותו טרור עצמו פועל, למשל, נגד... ישראל. הלגיטימציה שקיבל הטרור בדור האחרון, הופכת אותו בהדרגה גם לדוקטרינת לחימה של מדינות – פעמים הן מפעילות אותו בעצמן (כמו במקרה עירק נגד ישראל וסעודיה במלחמת המפרץ הראשונה, ואירן במלחמת אירן-עירק) ופעמים באמצעות "פרוקסיס" (חיזבאללה במלחמת לבנון השניה, או חמאס בשנים 2007- 2009). מיתאר האיומים העכשווי המדוברר בישראל, רואה בחיזבאללה בלבנון ובחמאס ברצועת עזה, זרוע ארוכה אירנית-סורית. וסוריה עצמה בנתה יכולת נכרת לקיפת העורף הישראלי, והיא מדברת על תקיפת העורף הישראלי גם באמצעות חל"כ כחלק ממערך זה. התפתחויות אלה ואחרות קלעו את ישראל בעשור האחרון לקשיים רבים כאשר באה להפעיל את זכות ההגנה העצמית שלה נגד תוקפנות טרוריסטית מצד מדינות או ארגונים (בד"כ תת-מדינתיים). חולשת דעת, חולשה מדינית ולעיתים גם חשיבה מעוותת, מנעו עד כה מהלך ישראלי נמרץ לשינוי המציאות המאיימת שיצרו סביבה אויביה, בתמיכה לא מבוטלת גם מצד ידידיה. לאור התרחיש העומד ביסוד התרגיל האחרון, חייבת ישראל לכלול בתמהיל הצעדים והאמצעים שהיא מכינה להתמודדות בו, מענה אפקטיבי לנקודת חולשה זו מרכזית. רמז על מחשבה בכיוון זה שיחרר הרמטכ"ל, גנץ, לאחרונה כאשר אמר בוועדת חוץ וביטחון שבעימות הצבאי הבא, אם ייכפה עלינו, ישתנו כללי הלחימה של צה"ל כפי שהיו מוכרים עד כה וצה"ל יצטרך לפעול כבר בשלבים הראשונים של המלחמה בעוצמת אש גדולה במיוחד ובכל הכוח כדי להשיג תוצאה מהירה ככל האפשר, אולם מרכיב של התנהלות ברוח הגישה החדשה חסר מאוד לטעמי בתרגיל האחרון. להשגת היעד שעליו מדבר הרמטכ"ל, צה"ל יצטרך לגייס מילואים בהיקף נרחב, במהירות גדולה ותחת אש שלה יהיה נתון גם העורף. גיוס בנסיבות כאלה יוסיף נטל רב על המתגייסים ועל מי שאינם מתגייסים כאחד.

כלל ידוע בתורת המלחמה הוא, שהכנה טובה לעיתים מיתרת את המלחמה עצמה, ואם אינה מיתרת היא מקצרת אותה ומצמצמת את נזקיה. מניעת מלחמה מושגת על-ידי הרתעה, והרתעה מושגת על-ידי מיגוון של צעדים מוצלחים שעושה צד אחד בכדי לשכנע את הצד האחר, מתוך הבנת דרכי המחשבה שלו, שמלחמה אינה עתידה להביא לו את ההישגים להם הוא מצפה ואילו המחיר יהיה גבוה בהרבה מהרצוי או האפשרי לו. בעידן המודרני בו לתקשורת, לתדמית, למידע אמיתי ולדיס-אינפורמציה משקל מרכזי בעיצוב דעת קהל – מנהיגים והדיוטות כאחד – נודעת חשיבות רה ולעיתים אף מכרעת להצהרת-כוונות מלווה בצעדי שכנוע. ההתנהלות הפסיבית של מדינת ישראל לנוכח האפשרות שיתפתח לאורך גבולותיה מצב שבו יותקף העורף האזרחי ע"י עשרות אלפי טילים מארבע חזיתות לפחות, היא בלתי מתקבלת על הדעת. ישראל חייבת להכין את דעת הקהל מבית ומחוץ למשמעות החמורה ללא שיעור קודם שתהיה לתקיפה כזו עליה לגבי כל מי שיתן לה יד או יטול בה חלק: • ראשית, אסור לה ל"הפריט" את הביטחון האישי של אזרחי ישראל – הגנה על האזרחים היא חובתה הראשונה והראשית של המדינה. עליה להשתמש בכל האמצעים שלרשותה למניעת פגעיה או לצימצומה המרבי – הן צעדים אקטיביים והן צעדים פסיביים. אין פרוש הדבר שהאזרחים פטורים מחובתם להערך ולהתכונן, אבל חובת האזרחים אינה עומדת לעצמה, היא חלק מההערכות המדינתית-לאומית הכוללת. • שנית, ישראל חייבת להכין את דעת הקהל הבינלאומית – באזורנו ומחוץ לאזור, שתקיפת העורף האזרחי בישראל, תוביל לתגובה קשה ביותר על כל מדינה ו/או ארגון ו/או גורם שיתן לכך יד, בין אם במעשה ובין אם במחדל. אם יש צורך לשכנע בכנות ורצינות כוונתה, עליה להשעות את חתימתה על אותן אמנות בינלאומיות שבשמן ניסו אויביה להפקיע ממנה את זכות ההגנה העצמית, או לצמצמה צמצום מסוכן. • שלישית, ישראל חייבת להבטיח לדעת הקהל בארץ, שמתקפת טרור רחבה על ישראל תחשב כהכרזת מלחמה, ומדינת ישראל כולה תתגייס להתמודדות זו. (אסור לחזור על תרחישים בנוסח הפקרת הצפון במלחמת לבנון השניה). • רביעית, ישראל חייבת להערך לתגובה אפקטיבית בכל אחת מהחזיתות הפוטנציאליות – לבנון, סוריה, עזה, איו"ש (וגם מול אירן). תגובה אפקטיבית היא תגובה שתשנה את המציאות הגיאופוליטית בחזית האמורה. (ברור שתוכל לעשות יותר במדינות שיש להן גבול משותף עימה, ותוכל לפעול פחות במקומות מרוחקים יותר..., ובכל זאת...). את רצינות כוונותיה עליה להפגין ברמת התכנון, ברמת הכנת דעת הקהל בארץ ובחו"ל, ברמת התרגול ובפרסום הערכויות אלה.

ישראל כשלה כשלון אסטרטגי חמור במלחמת לבנון השניה, בכך שלא הכתה את חיזבאללה ולא ריסקה את הארגון, שמהווה כיום איום מרכזי עליה, על לבנון ועל איו"ש. זו לא הייתה שגיאה ראשונה מסוגה. אסור לישראל לחזור על שגיאות מסוג זה, משום שרק לעיתים רחוקות מאוד מניחה ההיסטוריה למדינה ששגתה לתקן את שגיאותיה, ויתכן שזו תהיה ההזדמנות האחרונה. אולם, הפעם בניגוד לאירועי מלחמת ששת הימים, ישראל גם חזקה יותר וגם מנוסה הרבה יותר, והדבר אומר דרשני. באיוולתה המדינית הצליחה ישראל למסמס כמעט את כל הישגי מלחמת ששת הימים. הישגים שהקנו לה גמישות צבאית ומדינית משמעותיות במשך קרוב ל-40 שנה. נראה שאפקט המלחמה ההיא נמצא על סף דעיכה. באסימטריה הקיימת במזרח התיכון ולנוכח חולשתו ההולכת ומחמירה של המערב, סביר מאוד להניח שישראל עומדת בפני מבחן נוסף שיהיה דומה באופיו למבחן מלחמת ששת הימים. ישראל יכולה (ולדעתי גם צריכה) להיות כוח מרכזי באזור – לא הגמוני, אבל מרכזי. היא יכולה גם להפוך לאסקופה נדרסת, כפי שהיא עושה מאז הסכמי אוסלו. זו אולי ההחלטה האסטרטגית המרכזית העומדת כיום בפני מנהיגותה. ישראל גם ניצבת בפני תקופה קריטית בהתפתחותה על-רקע השינויים באזור - התפרקויות של מסגרות ישנות והווצרותן של מסגרות חדשות שאיש אינו יודע לצפות בדיוק את הכיוון השליט בהתפתחותן. בכדי שתוכל לספק לעצמה עוד 30 עד 40 שנות יציבות יחסית, עליה להתכונן לעימות הקרוב באותו אופן ובאותה רוח שבהם קבלה את פניה של מלחמת ששת הימים – הכנות רציניות וכוללות, ללא יומרות ושחצנות, עם אמונה בצידקת הדרך ומתוך רצון לפרוץ את מעגלי הכיתור שחולשת דעת מנהיגותית ואליתיסטית כפתה עליה בדור האחרון. התרגיל הגדול האחרון הוא צעד בכיוון הנכון, אבל רק צעד חלקי. נדרשת הערכות רחבה יותר, מעמיקה יותר ורצינית יותר. אם רוצה ישראל לצאת מעימות נוסף, שאת היקפו המדויק ואת אופן התפתחותו והתהוותו אין לדעת בדיוק, אסור לה לבזבז אפילו רגע ולדלג אפילו על נושא מרכזי אחד. בראש וראשונה עליה להזהר מכל משמר מהזנחת העורף האזרחי ומהפקרתו לתוקפנות ברוטלית, יהיו תרוצי תוקפנות זו אשר יהיו.

העדרם של שרים ו"שועי-עם" מתרגיל העורף הגדול שהתקיים ב-22.6.11, היה ללא ספק ביטוי סימלי ומעשי לערך האמיתי של התרגיל ולאופן בו מתייחסים אליו מנהיגי הציבור לרמותיהם. חשוב מאוד שישראל מכינה מקלטים מוגנים שמהם ניתן לנהל את המדינה בחירום, אבל מטבע הלשון השחוקה המדברת על "דוגמה אישית" של המנהיגות, הייתה צריכה לכלול גם סיורים שלהם במקומות שונים בארץ ובדיקת תפקוד התשתיות והשרותים הכפופים להם. נראה ש"הדוגמה האישית" שוב נפלה קורבן לחוסר רגישות, חוסר הבנה וחוסר יחס של יוזמי התרגילים לפער האמון ההולך וגדל בינם לבין הציבור. תרגילים מסוג זה באים לבחון מספר תחומים מרכזיים וביניהם: א. יכולות תפעול וניהול של מערכות גדולות בכל הרמות, ב. התמצאות והכנה של רובדי הפיקוד והשליטה בניהול משותף של אירוע משברי רב-משתתפים ורב התרחשויות, ג. התגברות על מצבי "בלתי-צפוי" – יוזמה, מנהיגות, חשיבה "מחוץ לקופסה", ארגון יעיל ומחושב ועוד, ד. תפקוד האוכלוסיה, ה. מודעות הציבור למשמעות האיומים, מורל הציבור ודפוסי הסתגלותו למציאות משברית, ועוד. האם השיג התרגיל את מטרותיו?! – אם לשפוט דברים על-פי מה שראיתי בסביבתי הקרובה, ולפי דווחי התקשורת – דומני שלא. מאידך, יש לו בהחלט מימד של כסת"ח, בהיותו אחד מסדרה של תרגילים, שאף שאינם חסרי כל ערך, תרומתם הממשית לתפקוד סביר של המערכת הלאומית באירוע אמת היא נמוכה עד מזערית, אבל בעצם קיומם יש מראית-עין של יציאת ידי חובה של המנהיגות כלפי תפקידה. וועדת חקירה ציבורית, שתמונה על-ידי המבוקרים (ראה סיורי אולמרט במלחמת לבנון השניה) תוכל בדרך כלל למצוא בתרגילים מסוג זה עילה מספיקת לפטור את המנהיגות הלאומית מאחריות לכשלים הגדולים. תגובות כשל וטראומה חריפות הן לרוב תוצאה של הפתעה, של תחושה חריפה של איום שאין לו מענה ושל אובדן אוריינטציה כתוצאה משיבוש חמור של סדרי השיגרה בכל הרמות, החל מהאזרח הפשוט ועד לצמרת המדינית, האזרחית והצבאית. ביטויים קשים של שיבושים מסוג זה ראינו במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון השניה, ולטעמי גם בשריפה הגדולה האחרונה בכרמל, אף כי במידה פחותה. תפקיד מרכזי של תרגול הוא יצירת כשרים ומוכנות, להתמודדות עם מצב כאוטי מבחינה נפשית ומבחינה של ניהול מערכתי אפקטיבי. בשולי הדברים, תרגל זאת גם התרגיל האחרון, אולם בראיה יסודית ורחבה יותר, מוטל הדבר בספק חמור. יום לפני התרגיל, בסלון האוירי בפריס, הכריז שר הביטחון את אחת מהכרזותיו התמוהות בעניין הכוונה להגן על כל מדינת ישראל באמצעות מערכות "כפת ברזל" ו"שרביט קסמים" תוך שנתיים וחצי עד חמש שנים, כאשר ב-31.3.11, דיבר על 10 שנים שתדרשנה ליצירת מעטפת הגנה מסיבית על ישראל . אם תרגיל העורף הגדול נועד לתרגל את הציבור לפעול באירועים שיתרחשו בעוד חצי עשור או עשור, הוא מיותר, ואם הוא מכוון לאפשרות סבירה בטווח זמן קצר יותר, מה תעזורנה לנו מערכות שהופעתן בזירה, בכמויות משמעותיות, צפויה רק זמן רב מאוחר יותר? ואם כך, לשם מה הצהרותיו הבומבסטיות של שר הביטחון?! האם הן באות לשרת מכירת אמל"ח ישראלי לחו"ל, או שהן באות לזרות חול בעיני הציבור – ואלי שני הדברים גם יחד?! שהרי כל הדיוט בציבור מבין שישראל לא תוכל, כלכלית ומבצעית, להצטייד בכמות מערכות שתתן הגנה מלאה לכל המדינה מול תקיפה של עשרות אלפי טילים בארבע חזיתות, כפי שטורחים לספר לנו על התרחיש הצפוי הבא. במקרה הטוב תוכל למגן אזורים מאוכלסים בצפיפות רבה מאוד, אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית, או אזורים חיוניים לשימור כושר התפקוד והתגובה של המערכות האזרחיות והצבאיות שלה. ואם כן, מדוע לבלבל את הציבור?! מדוע לנטרל את אפקט התרגיל ביצירת תובנות מוטעות כאילו הוא כמעט מיותר משום שיש לישראל בעצם "מענה בטוח" לאיומים?! ומדוע לפעול ליצירת פער אמון נוסף בין המנהיגות הלאומית לבין הציבור?!