אתה לא תספיק להגיד "בן-לאדן מת" ותמצא את עצמך בצבא. עכשיו אתה עוד ילד אבל מהר מאוד תהיה גבר, חייל. כי ככה זה אצלנו, מתבגרים מהר.
לא משנה להם אם אתה גבוה או נמוך, שרירי או צנום, מעשי או חולמני, אם יש לך בייבי פייס, או עור דלוק מפצעונים - אתה מסיים תיכון ומתגייס.
גם לא איכפת להם אם אתה מצטיין בספורט או מעדיף לנגן על פסנתר, אם אתה מדריך בצופים או חיית מועדונים, אם אתה אוהב להתחרע על הרכב-חברה של אבא שלך בלילות או מעדיף לשכב לישון מוקדם - אתה גומר את הבגרויות ומתגייס.
גם ממש לא מזיז להם אם בשנתיים שלפני שקדת על מתמטיקה או על סרטים בדי.וי.די, אם ההורים הרגילו אותך לחדרי מלון מפוארים או שטיילת עם שק שינה ותרמיל, אם שכבת כבר עם החברה שלך או שאתה עוד לא יודע איך מתחילים עם בחורה - אתה מזדכה על החיים הטובים ומתגייס.
אם החלטת (או שגיליון הציונים החליט בשבילך) שאתה לא הולך לעתודה - אתה מתייצב בבקו"ם.
אם הפרופיל שלך גבוה מ-82 ולהורים שלך אין קשרים איפה שצריך - אתה תלך לקרבי.
אם אתה שרוף על הצבא ומת ללכת לגולני או לאחת הסיירות, אז הם כבר עשו שלושת-רבעי עבודה.
וזה ממש לא מעניין אותם כמה גבהת ואם התחלת כבר להתגלח. אתה תגיע לגיל 18 ותתגייס.
אתה תעבור טירונות, תחטוף ריתוקים וטרטורים על ימין ועל שמאל, תסבול משברי הליכה, משפשפות, מחוסר שינה, ואת הציוד שגנבו לך תגנוב בחזרה. ביום ראשון בבוקר, כשתחכה בתחנת רכבת ארלוזורוב לאוטובוס לבאר שבע עם עוד 500 חיילים לחוצים כמוך, אתה תלמד ללכת מכות - אחרת לא תגיע בזמן לבסיס.
אתה תצא מהסינור של אימא.
יש לך חמש שנים מעכשיו להתבגר, ילד. היכון, החל, רוץ. אם לא תצליח - בעיה שלך.
אם אימא שלך לא תוכל להסתגל לזה שאתה כבר לא ילד, שתתקשר אליך לנייד חמש פעמים ביום או שתסמס כל שעה - במסלול חיילים זה לא נורא יקר.
אם היא תתגעגע אליך, שתבוא בשבת לבקר. שתיסע שעתיים וחצי לכל כיוון, שתפרוס את המפה החד-פעמית, שתחתוך את הג'חנון או את הקציצות, לא משנה מה, רק שיהיו חמים, שתוציא את הקולה והאבטיח מהצידנית עם הקרח, וחסר לה שהם לא יהיו קרים. ואם היא ממש תתעקש, אתה תרשה לה להגניב לך נשיקה - רק תיזהר שאף אחד לא יראה.
פעם בשבועיים או בשלושה שבועות אתה תגיע הביתה. תזרוק את הקיטבג, תפשוט את המדים ותעיף את הנעליים. כל אחת לקצה אחר של החדר. אחר-כך אתה תרוץ למחשב ותיכנס לפייסבוק. דבר ראשון הרי תרצה להתעדכן מי עשה מה, עם מי, איך, מתי ולמה.
אם אימא שלך תיכנס לחדר ותתחיל לצרוח למראה הבלאגן - שתתפוצץ. כבר מזמן אתה חושד שהדאגה שלה אליך היא בערבון מוגבל. היא אולי אוהבת אותך, אבל חדר מסודר היא אוהבת יותר.
ואם אימא שלך תתחלחל מהסירחון של הגרביים ועוד יותר מהמחשבה שהדיסקית שהיא הרימה בזה הרגע מהרצפה עלולה להיות המזכרת האחרונה שלה ממך - היא צריכה לזכור שלא אתה החלטת להיוולד פה.
אבל אם, כשאימא שלך תשים את המדים במכונת כביסה, והפנקס שבי יפול מהכיס והיא תסתכל עליו מבועתת ולא תבין את המשמעות של מה שכתוב שם - כי אם היא תבין היא תצא מדעתה - אז זאת כבר לא הבעיה שלה.
זאת הבעיה של הממשלה. שתפתור אותה.