איך שלא מסתכלים על עצם מעצרו הכמעט-אלים של הרב
דוב ליאור, רבה של קריית ארבע, ועל עצם ה'חשדות' (שאינם חשדות כלל, שכן דבריו כתובים שחור על גבי לבן) שבגינם נדרש ל'חקירה' (מה יש לחקור פה?), מגיעים בסופו של דבר לאותה מסקנה: מישהו שם למעלה, בחלונות הגבוהים של מערכות השלטון ואכיפת החוק, ממשיך להתעמר בציבור המסור ביותר למדינה, הציבור הדתי לאומי, המוסר נפשו עליה ללא סייג וללא שום מניעי אגו, ויותר מכל מגזר אחר.
אחרת אין להבין את ההתנכלות הבלתי סבירה בעליל לרב קשיש, בן 77, ניצול השואה, שמעולם לא הרים ידו על איש וגם הפעם לא קרא לאלימות כלשהי, ולא עשה שום דבר רע לאיש; וזאת לנוכח חופש השיסוי המוענק לארכי-שמאלנים. איך אפשר שלא לראות במעצר הבזוי לכאורה רק מעשה משטרתי נכון שאין לו שום מניעי השפלה, כשאפילו השופט העליון בדימוס טירקל אומר שהמעצר עצמו ואופן ניהולו, לא היו ראויים, כאשר ברורה למשטרה כתובתו של הרב ליאור וכשניתן היה להגיע אליו בשקט ו'לחקור' אותו בביתו. מה כבר אפשר לחשוב על האירוע כשעיתון השמאל הקיצוני 'הארץ' נאלץ להודות במאמר מערכת כי "שוחרי
חופש הביטוי יתקשו לקבל כמובן מאליו מעצר של אדם, כל אדם, בגין דברים שאמר בעל-פה או העלה על הכתב" (הארץ, 29.6.11).
דרוש מחקר פסיכולוגי מקיף כדי לבחון כיצד קורה שדווקא במדינה, שבקורסי הקצינים שלה וביחידות הקרביות ניכרת דומיננטיות למיגזר מסוים, מתנכל השלטון – באמצעות הזרועות המשטרתית והמשפטית - דווקא למיגזר שממנו הם באים. כאילו כבר הושלם הטיפול המשטרתי-פרקליטותי-משפטי בכל אותם עבריינים ומסיתים למיניהם, מכל שאר המיגזרים, ובראשם השמאל ההזוי ומנהיגי הציבור הערבי שמזדהים בגלוי עם הטרור הערבי (אולי משום ש-66% ממצביעיהם, ערביי ישראל בתחומי הקו הירוק, על-פי מחקר שפורסם במאי 2011, שוללים את עצם זכות קיומה של מדינת ישראל).
יותר מהאפיפיור
תרומה קטנה שלנו למחקר שטרם נעשה: לבדוק אם לא פועלת כאן תסמונת היהודי הגלותי, המבקש להוכיח לעולם כולו שהוא יותר אפיפיור מהאפיפיור. כך אירע כשפרעה מינה את שוטרי ישראל להתעמר בבני עמם, וכך כאשר אולצו יהודים לשמש בתפקיד קאפו במחנות המוות. בשני מקרים אלו, וכל המאות שבינותיהם, עלתה אכזריותם של אחינו ובשרנו כלפי הציבור שממנו צמחו, על זו של שולחיהם. גם במקרה דנן די לזהות בפרקליטות ובמשטרה את הדת"לשים למיניהם (ויש כאלה בצמרת המשטרה ובפרקליטות), כדי להבין למה דווקא האנשים מהללו מתעקשים לעשות מלאכתם בדרך הכי עקומה שיש, כשהם יודעים שאין מה לחקור (כל העובדות גלויות) וכשברור להם מראש שאין כאן הסתה ולא תהיה כאן שום העמדה לדין. אגב, סביר להניח שדווקא משום שהפרקליטנים והמשטרתנים ידעו היטב כי לא ניתן, מבחינת פרטי האירוע, להעמיד לדין את הרב ליאור, הם החליטו לעצור את הרב ליאור בדרך הנלוזה שבה נקטו – כדי 'להענישו' לפחות בדרך זו. זו דרכם של הדתל"שים - להראות לכולם, שהם הרחיקו לכת. אפילו רחוק יותר מן האפיפיור.
תרומה שנייה למחקר המוצע: לבדוק את האפשרות, שחפרפרות המזוהות עם השמאל הקיצוני, שחדרו למערכות אכיפת החוק של המדינה, מנסות במהלכים הזויים ובזויים, כמו מעצרו של הרב ליאור, להכשיל את הממונים עליהם, החל בשר המשפטים
יעקב נאמן (למי הוא בכלל נאמן?) ועד לראש הממשלה
בנימין נתניהו, על-ידי יצירת עוינות כלפיהם בקרב תומכיהם הפוטנציאלים. הרי חפרפרות שמאל כאלה ואחרות, ששנאתם לכל עניין לאומי מטריפה את דעתם, כבר הצליחו בפעילות חתרנית 'בשם החוק' להכשיל מינויים של מועמדים מהמחנה הלאומי לתפקידי שרי משטרה ושרי משפטים, ועמיתיהם המלומדים מתאמצים עד היום להוכיח שכל רגב מאדמת יו"ש וירושלים המזרחית שייך לערבים והוא שטח כבוש. האם ייתכן ששוב הם מנסים לחתור תחת הממונים עליהם?
נוסח הקג"ב
חזרה לענייננו. איננו טוענים כמובן שרבנים צריכים להיות מעל החוק, אבל בוודאי שאינם צריכים להיות מתחת לחוק, ולספוג יחס שמותאם, אולי, לאחרוני העבריינים. רבנים אינם מעל לחוק כשמדובר בעבירות פליליות למיניהן (והיו מקרים שרבנים נחקרו ונענשו – ואיש מבין הציבור הדתי לא מצא לנכון למחות), אבל הם מעל לחוק במובן זה, שהחוק לא יוכל לעולם להכתיב להם – וגם לא לאזרחים אחרים - מה לחשוב. משטרת מחשבות ודעות – לא בבית ספרם. החוק לא יוכל להכתיב להם, את התאמת הגיגיהם לרוחם של שי ניצן ו
יוחנן דנינו.
ועל כן נראה שהחלטתם של השניים הללו להורות לשוטרים לחטוף לאור היום את הרב הקשיש שמבחינת גילו יכול היה להיות לפחות אביהם, תוך הפעלת אמצעי מירמה נלוזים בנוסח הקג"ב, ותוך ניתוקו הטלפוני מסביבתו ומפרקליטו, כאילו היה אחרון העבריינים, נועדה להשפיל לא רק את הרב ליאור, אלא לרמוס ולדכא את הציבור הדתי לאומי כולו.
כך נהגו הרשויות בפשע הגירוש של יהודי גוש קטיף (שלמעלה מ-80% מהם היו מהמגזר הדתי-לאומי); כך היה בהכאתם באכזריות של הנערים והנערות הדתיים-לאומיים בעמונה, וכך קורה בנסיונות הבלתי נלאים של כמה פקידונים, קומיסרים בלשון הרב ליאור, פירומניאקים על-פי עיסוקם, להרוס יישובים מבוססים ביהודה ושומרון, ולהציק ולרדוף את יושביהם. האכיפה הסלקטיבית של המגזר הזה, יחסית לכל המגזרים האחרים, משדרת למגזר מסר מתנשא (וכך מפענחים במגזר את המסר הזה): אתם מספיק טובים כדי ליהרג למען בטחון המדינה, אבל שלא תעזו להרים ראש בממלכת השמאל הנאור.
שאם לא כן, כיצד אפשר להבין שכל המסיתים האחרים אינם נעצרים, אינם נחקרים ואינם נתבעים לתת את הדין. יקצר המצע מלתאר כאן את אינספור דיבורי ההסתה של מסיתים מהשמאל, שלא זכו לטיפול פרקליטותי-משטרתי כלשהו. קחו למשל את המסית והמדיח רועי פיליפסטל, ריקא תל אביבי, שכתב בעמוד הפייסבוק הפתוח שלו: "מי בא לתקוע לח"כ כצלה-מנגלה כדור בראש בשביל הכיף?"; או בן דמותו, אחד ושמו פדריקו גומז, סולן להקת הפאנק 'דיר יאסין' (ששמה לא נבחר במקרה), שקרא באירוע פומבי: "מוות לציביליזציה היהודית!", ייחל "לתקוע בזנ"ט" בראשו של
אהוד ברק ואמר בהקשר זה כי יש "להעמיד בשורה את כל הבני ... שמאיישים מחסומים, ופשוט לירות בהם אחד אחד".
שני ברנשים אלה, מיותר לציין, לא זכו ל'כבוד' שהוענק לרב ליאור.
שיר הלל לרוצחי יהודים
אבל עדיין לא מאוחר, אנשי הפרקליטות והמשטרה, לעשות משהו עם ההסתות האלה. הנה העובדות: להקת הפאנק המזוהמת הזו, שרה שיר הערצה מזעזע, בעל מאפיינים נאציים מובהקים, לטובחי תרפ"ט בחברון (שבמהלכו רצחו הערביים 67 משכניהם היהודים), בו היא מייחלת להפיכתם של יהודי חברון לסבון. השיר האינפנטילי, הקרוי '1929', מסית למיחזור פרעות תרפ"ט-1929 ביהודי חברון: "זאת אהבה פנאטית/ שלי ולא שלהם/ לראות אותם הופכים/ לחבילות סבון/ שבו, אם החברונים ירצו,/ ישטפו את הסרטן/ ויעשו את הכביסה/ שתתלה על גגות/ הפעם בלי צלפים./ השיירה כבר עברה/ אבל הלב שלי נשאר/ בתוך שלולית דם/ ליד מזוזה זרוקה/ זה 1929/ ספר תהילים נשכח/ נעל קרועה עם שרוך כתום נפרם/ זעקות קרועות לב/ מתוך מערכת כריזה עזובה/ זאת אהבה פנטית/ לראות טינופת הופכת לסבון/ סיטרא אחרא של הכיף/ פה צריך יד חזקה/ מעילי דובון מוצתים/ ריח זקנים שרופים/ עד הטקס הממלכתי/ העשן יתפזר/ הלוואי יהיה יום בהיר".
לאחר פירוק 'דיר יאסין' הקימו גומז ומרעיו להקה חילופית ושמה (גם הוא לא מקרי): 'סמרטוט כחול לבן'. בין שירי ההסתה שלה מצאנו את ההתפייטות הנושאת את הכותרת 'נגן משהו עצוב': "אתה נושא את הנשק/ שבעזרתו תושמד/ נגן משהו עצוב/ תקל על המצב/ לפני שאני יורה בך". חוסר המעש הפרקליטות-משטרתי משדר למופקרים הללו, המייחלים לרצח חיילים בדם קר, שמבחינת החוק אין כאן כל דבר רע.
למותר לציין התבטאויות מסיתות אחרות של מרצים מאוניברסיטאות באר שבע, תל אביב, ירושלים וחיפה (דוגמת אותו מרצה עלוב שקרא "לשבור לנבלות את המפרקת", או אותו פרופ' תמהוני שקרא לעלות על עופרה בטנקים), של עיתונאים שמאלניים (
ירון לונדון: "צריך 3,000 איש כדי לפנות שתי משפחות בחברון. מה דעתכם על פלוגה אחת שנותנים לה רשות לירות?"), של ח"כים מהשמאל ושל חוליגנים ערבים המזדהים עם הטרור. כל אלה מנצלים את זכות חופש הביטוי לחופש השיסוי, ללא כל פרופורציה ל'הסכמה' הנידחת שהעניק הרב ליאור ל'תורת המלך'.
אבל להם מותר. הם לא רבנים.