גילוי נאות: במספר לא קטן של מאמרים שנכתבו על צה"ל טרום מלחמת לבנון השנייה ולאחריה, טענתי שאחד האשמים העיקריים למצבו של צה"ל בשנת 2006 היה
שאול מופז, הן כרמטכ"ל והן כשר ביטחון. מומלץ מאוד לקרוא שוב את עדותו של מר מופז בוועדת וינוגרד כדי להבין עד כמה צה"ל היה בלתי מוכן למשימותיו העיקריות, מה הייתה "תרומתו" של מר מופז לכך וגם של השר לעניינים אסטרטגיים, מר יעלון, באי הכנתו של צה"ל עד בואם של הרמטכ"ל חלוץ ושר הביטחון פרץ. למותר לציין שאין בקביעה זו כדי לנקות את השניים החרונים מאחריותם לתוצאות מלחמת לבנון שנייה.
ביום כתיבת מאמר זה, 11.7.2011, מצוטט יו"ר ועדת החוץ והביטחון האומר את הדברים הבאים: "קורה פה דבר חסר תקדים", אומר מופז ומוסיף: "הדרג המדיני זורק את האחריות לקראת ספטמבר על הדרג הצבאי תוך נטישת האחריות הבסיסית ביותר. איזה מין דבר זה לבוא ולהגיד 'ספטמבר היא עובדה מוגמרת. אי-אפשר לשנות את המציאות', ואז לבוא לצבא ולומר לו 'תתכוננו?...מדובר במחדל מנהיגותי, בעיוורון מדיני ובקיבעון מחשבתי שמזכיר את מודל 1973. אנחנו צועדים לשם בעיניים פקוחות".
דווקא הפעם, מר מופז צודק מאוד. ישראל הרשמית ממתינה לניסים ואלה עלולים להתעכב אם נשב בחיבוק ידיים. שר החוץ של הקוורטט אמורים להתכנס ולאמץ, אחד לאחד, את הצעתו של הנשיא אובמה כפי שהזכירה בנאומו מלפני שבועות ספורים: גבולות 67' עם חילופי שטחים. האירופים אינם מרפים כלל והשבועות האחרונים הוקדשו לפעילות דיפלומטית אינטנסיבית של צרפת, במיוחד, כדי לסכל את ההכרזה החד-צדדית של המדינה הפלשתינית בספטמבר. לעומת כל הפעילות הדיפלומטית הזו, ישראל נמנעת מלצאת ביוזמה ממשית הנתמכת על-ידי האירופים והאמריקנים ושתעקר את הניסיון הפלשתיני להביך את המעצמות ולהכניס את ישראל למגננה בלתי רצויה כלל.
למען ההגינות, יאמר בריש גלי שבטווח הנראה לעין, אין אפשרות להגיע עם הפלשתינים להסדר שיסיים את הסכסוך. אבו מאזן איננו מייצג אף אחד זולת עצמו. אין הנהגה פלשתינית מאוחדת אלא להפך, חמאס שולט היטב ברצועה ואבו מאזן איבד מזמן את שליטתו ביהודה ושומרון. ראשי ערים בגדה, ראשי שבטים וחמולות הם אלה השולטים באיוש ולא הרשות הפלשתינית. זאת ועוד; אין כל סיכוי שמישהו ברשות הפלשתינית יוותר על זכות השיבה ועל הרצון לקבל את כל מזרח ירושלים. מאידך, לא תהיה ממשלה בישראל שתסכים לחזרת הפליטים למדינת ישראל.
כול אלה ידועים לכול אך זה עדיין איננו מספיק. ישראל חייבת להוכיח שהסרבנים האמיתיים לשלום הם הפלשתינים. לא מספיק לטעון זאת אלא להוכיח לעולם כולו שאמנם כך. כדי להשיג זאת יש צורך בתוכנית מדינית של ישראל, בתיאום עם ארה"ב והאירופים, שתוביל לסירוב פומבי של הפלשתינים. ככל שהתמיכה הבינלאומית בישראל תהיה חזקה, כך יימנעו הפתעות כאלה ואחרות.
לדאבון הלב, ממשלת ישראל משחקת משחק פסיבי העלול להוביל לנזקים עצומים לישראל. ראש הממשלה, יחד עם שותפיו בכנסת, חייב להוכיח מנהיגות ולצאת בתוכנית שידועה לו היטב, ללא תרגילים מילוליים, ללא רטוריקה אלא מעשים. הבעיה היא שראש הממשלה מתנהג כראש מפלגה ולא כראש ממשלה. ברור שתוכנית מדינית נועזת עלולה להוביל לקריסת הקואליציה הנוכחית שלו אך ישנם מצבים שבהם ראש ממשלה צריך להיות מנהיג המביט אל טובת כלל האינטרסים של אזרחי ישראל.
אסור להתפשר על נושאים שהם קריטיים לקיומה של מדינת ישראל כמדינה היהודית ודמוקרטית. ברם, ישנם נושאים שחייבים להעלות אותם לתודעה העולמית, להציפה ולהגיע להסכמה לפני שנופתע פעם נוספת.